לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Simple as a Smile


כינוי:  Netta.

גיל: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

7/2009

היום המדובר, חלק א';


"נטע, חמודה, הגיע הזמן לקום. השעה היא 07:00 וההסעה שלך עוד מעט תגיע חמודה. את קמה?"

"ממ אולי עוד חמש דקות" אמרתי לה. תמיד היא מנדנדת ככה בבוקר.

"טוב, אם את לא תקומי אני אתקשר אלייך, כי אני לא עולה שוב. על אחריותך". היא סגרה את הדלת ואני הסתובבתי לצד השני.

 

ב07:15 התעוררתי לבסוף, היה איזה שיר חמוד ברדיו, שיר שבדיוק מתאים לי לבוקר טוב. קמתי והסתכלתי במראה. הדמות שנשקפה אליי משם הייתה נערה עם עיניים ירוקות נפוחות משינה, שיער חום בהיר גלי שהגיע עד אמצע הגב וגומות חן שהציצו גם בלי שאחייך. חייכתי לדמות המכוערת במראה ובחרתי לי בגדים. היה זה יום קר מדי לאוקטובר, הרוח הייתה חזקה ונשבה לי מחוץ לחלונות, רעמים רחוקים נשמעו מדי פעם ואני חיכיתי לצליל טפטוף הגשם על המדרכה. דרך החלון ראיתי עננים אפורים גדולים וכהים וקיוויתי שהגשם לא יאחר לבוא. כמה שאני אוהבת חורף.

יצאתי מהחדר והלכתי לצחצח שיניים, בדרך אחותי הקטנה הציצה אליי מהחדר ואמרה לי שהיא מפחדת מהרעמים החזקים והמפחידים אז הרמתי אותה וחיבקתי אותה חזק, והבטחתי לה ששום דבר רע לא יקרה לה כי אני לא אתן לאף אחד לפגוע בה. אחותי בת 3 והיא הדבר הכי חמוד שתראו בחייכם. היא דומה לי, רק שהיא תהיה הרבה יותר יפה ממני כשהיא תגדל עם העיניים הירוקות-כחולות הגדולות שלה, והשיער הבלונדיני כהה שלה. החזרתי אותה למיטה וליטפתי לה את השיער. היא אמרה לי לילה טוב ונרדמה. הלוואי ואני הייתי יכולה להירדם באותה מהירות.

בסופו של דבר, הייתי חייבת לצאת מהבית. לקחתי את המעיל השחור הארוך מארון המעילים, וזוג כפפות ירוקות ויצאתי אל הרוח השואגת. כשהגעתי לתחנה הייתי לבדי. ידעתי שיצאתי מוקדם מדי, ועכשיו אני אצטרך לחכות יותר מ-5 דקות עד שההסעה תגיע. התיישבתי בתוך התחנה, מתכרבלת במעיל שלי.

ישבתי וחיכיתי, חיכיתי וישבתי, עד שהגעתי למסקנה שלא הקדמתי, אלא איחרתי. התקשרתי לאמא והיא אמרה לי שאין ביכולתה לעשות דבר ושאצטרך ללכת ברגל לבית הספר. ידעתי שאני אאחר, אבל בכל זאת התחלתי ללכת, לא היה מצב שהייתי מוותרת ונשארת בבית - היה לי באותו יום מבחן גדול בספרות שהתכוננתי אליו כבר שבוע. התכוננתי ללכת בדיוק ברגע שבו קיבלתי שיחת טלפון.

~

"הלו?" אמרתי.

"נט! מה קרה לך? למה לא עלית להסעה? את בסדר? את באה היום לביה"ס? את יודעת שיש לנו היום מבחן בספרות, את לא יכולה להבריז! לא יתנו לך לעשות מועד ב'!" הופצצתי בשאלות ע"י חברתי הטובה יסמין.

"רגע, רגע! תני לי לענות לך על שאלה אחת, אני כבר לא זוכרת מה שאלת אותי" צחקתי.

"אה, חוש ההומור שלך נמצא איתך והוא עדיין חלש כרגיל, אז אני מניחה שאת בסדר" יסמין הקניטה.

"כן, אני בסדר. אני בדיוק מתחילה ללכת לביה"ס, איחרתי את ההסעה מסתבר. תגידי לדליה שאני אאחר, יש לי הרבה ללכת והרוח לא תעזור לי היום". דליה הייתה המורה לביולוגיה שלנו, והיא הייתה בשיעור הראשון.

"אוי, מסכנה שלי, את הולכת לקבל ריתוק היום. את יודעת שדליה לא אוהבת בכלל שמאחרים לשיעור שלה. היא חושבת שהשיעור שלה קדוש, וכל אחד שמאחר לה לשיעור הוא כופר ועליו לשלם על חטאו".

"כמה שאת מעודדת, תודה לך. בקיצור, הטלפון שלי נרטב והוא עוד שנייה יהרס, ואמא לא תקנה לי עוד אחד. אז אני אדבר איתך כשאני אגיע, אם אני אצלח את הסופה הזו".

"כדאי לך מאוד להגיע בשלום לביה"ס כי אני לא אסתדר בלעדייך. חוצמזה, דליה לא תאהב את זה שתבריזי מכל השיעור שלה, לא משנה באיזה תירוץ".

~

שילבתי בין הליכה מהירה לריצה קלה, נלחמת נגד הרוח החזקה שאיימה להעיף אותי לכביש. השעה הייתה כבר 08:15 וידעתי שבטח עכשיו נשמע הצלצול, ולי נשארה עוד רבע שעה של הליכה. התחלתי להתייאש בדיוק ברגע שמישהו לידי צפר לי. הסתכלתי על האוטו ולא זיהיתי את הנהג, או את הילד שישב לידו. נכנסתי פנימה ואמרתי תודה בעודי מתנשפת.

ברדיו-דיסק נשמע דיסק שהיה מוכר לי מאוד, אבל עם התיפופים החזקים של הגשם על החלון בקושי שמעתי את המילים או את המנגינה. הגענו לבית הספר 5 דקות לאחר הצלצול. בית הספר היה שומם. כשיצאנו מהרכב, אמרתי לנהג שוב תודה, ושהוא הציל את חיי, ואז הסתובבתי בשביל לגלות מי הילד שאבא שלו הושיע אותי ולא יכולתי שלא לקבל שוק.

זה היה, כמובן, דניאל. דניאל ורונה שפתאום ממבט קרוב ומלא עניין גיליתי כמה מדהים הילד הזה. העיניים החומות העמוקות שלו, והשיער שלו שהזדקר לכל הכיוונים בצבע חום כהה. הוא גבה מאוד מאז כיתה ז', וכעת הגעתי לו לכתף בקושי. אמרתי בקושי "תודה" והתחלתי ללכת לכיוון ביה"ס, והוא בעקבותיי.

נכתב על ידי Netta. , 7/7/2009 02:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



323
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNetta. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Netta. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)