בס"ד
אנחנו נוטים להשוות,
מה יש לו, לה, לחברה, למשפחה.
למי יש, למי אין,
למה חסר לי את זה?
למה אין לי הכל?
למה לא כל מה שאני רוצה קורה?
למה לפעמים אני גם לבד?
למה לה יש את זה?
ואיך זה שלי אין...
אנחנו משווים, ומחשבנים, מה יש, מה אין
מה חסר.
מה הטעם בזה?
לשם מה אנחנו כל כך רודפים?
הרי יש לנו אוכל על הצלחת,
אנשים שאוהבים אותנו ושאנחנו אוהבים אותם,
מיטה לישון בה.
לרובנו יש משפחה,
חברים, פינוקים, יכולת לבלות ולעשות מה שמתחשק לפעמים...
והיו כאלה שלא נולדו לזה,
ויש כאלה גם היום שלא נולדו לזה,
וסובלים, ורודפים כדי להשיג אוכל,
ולהשיג מיטה לישון בה.
שלא נדבר על אהבה.
ולנו יש כל כך הרבה, אבל חסר לנו
כי למה את זה אין לי,
ולמה לה יש,
ולמה זה כואב לי?
ואיך זה שאני לא תמיד שייך?
ולא כולם הכי אוהבים אותי?
ולמה אני לא הכי יפה?
ולא הכי מוצלח?
ולא הכי חכם?
ולא הכי?
אבל אני הרבה,
וגם האפס ההוא שמתגלגל לו ברחוב, ושהתגלגל לו
מחפש אוכל, מים, אהבה
גם הוא הרבה.
כי אנחנו בני אדם, יצורי אנוש,
ויש בנו ניצוץ אלוקי שמחייה אותנו,
והוא זה שגורם לנו להיות מוצלחים, וטובים,
ולא המסביב,
לאו דווקא המזון, הזוהר, התהילה, ההצלחה,
אלא הוא.
לא תמיד פשוט להבין את זה,
כמעט תמיד לא,
כך זה לפחות לי,
אבל אולי היום כשהייתי קצת לבד,
לרגע הרגשתי כך.
:) בכי בא לי בקלות, כך כנראה הקדוש ברוך הוא החליט!
(לא עכשיו) אבל באופן כללי.
יומטוב ומוצלח.
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
