וואו. כל כך הרבה זמן לא עידכנתי.

התגעגעתי לפה, למרות שנראה לי שכמעט ואין לי קוראים פה.

אז קודם כל הייתי במבחנים ללהקה צבאית, עברתי את השלב הראשון, עוד מעט מגיע השלב השני ואני כל כך מקווה שיהיה טוב.

הגעתי למסקנה שאני מתחילה לפחד מהמערכת יחסים שלי עם חבר שלי, אני אוהבת אותו כל כך, אני מפחדת להיות אובססיבית אליו ואני מרגישה שזה עומד להתחיל. המילה אובססיה מפחידה אותי ויותר מדי אנשים אומרים לי שאני מתחילה שלה.

אובססיה זאת לא אהבה, באובססיה יש כל כך הרבה תלות ואני מרגישה שאני כל כך תלויה בו. אם עצוב לי שום דבר בעולם לא יצליח לשמח אותי חוץ ממנו, שום דבר לא יצליח לעודד אותי ואני אשאר תקועה עד שהוא ירגיע אותי. אני צריכה את החיבוק שלו וכל פעם שאני נזכרת בו אני רוצה שהוא יהיה לידי, קרוב. אני מרגישה שאני לא מצליחה להסתדר בלעדיו, שאני לא יכולה בלעדיו. אני מרגישה שאני חונקת אותו, ואני רוצה להפסיק ואני לא מצליחה. אני לא מצליחה לסמוך עליו, אני לא מצליחה לשמוח כשהוא אומר לי שהוא נפגש עם חברים ולא איתי, אבל אני יודעת שאני אוהבת אותו, כי הכל אני מוכנה לעשות בשבילו, וכשאני רואה אותו עצוב, אני בוכה, כי אני לא יכולה לראות אותו ככה. אף פעם לא הרגשתי ככה ואני מפחדת מזה, מפחדת מהאובססיה, ריב קטן שלנו יכול להרוס לי יום שלם. אבל מצד שני כל כך התבגרתי מהקשר הזה, והקשר הזה הראה לי מי באמת החברים האמיתיים שלי, וגיליתי שכמעט ואין לי כאלה, לכל אחד יש את האינטרסים שלו. חברה הכי טובה שלי כבר לא כזאת, כי אין לי יותר כאלה, אין לי יותר חברה הכי טובה, החבר הכי טוב שלי זה חבר שלי, כי רק לו אני יכולה לספר, רק עליו אני סומכת, רק לו באמת אכפת שלא יהיה לי עצוב, רק הוא באמת רוצה לעזור לי בלי שום אינטרסים.

אובססיה, או אהבה?