| 6/2009
נמאס לי כבר.
וזה כל כך קשה.
ואני תמיד יוצא כזה אדיוט
ותמיד מפספס הזדמנויות טובות
ותמיד כשהמצב מתחיל להשתפר, "היי בייבי", "|קול של נשיקה|", "אתה חמוד"
אני מצליח לפקשש הכל ולדפוק את זה.
כזה אידיוט
אידיוט
איך אתה יכול להיות כל כך מטומטם?
ההזדמנות נמצאת ממש מתחת לאף שלך
כל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט להתחיל להשתמש בדבר הזה שיש לך מתחת לקלבסה, השכל שלך.
וזה לא רק לחשוב לפני מעשה, לפני עשיית מעשים דפוקים וכו', זה גם לפענח ולקלוט את הסיטואציה, ההזדמנות הניצבת בפניך
ולעשות משהו. לא לתת לה להתחמק, לא להרוס, לא לשים לעצמך רגל ולעשות צעד קדימה שניים אחורה.
הייתה לי הזדמנות, היו לי כמה הזדמנויות, בכל פעם הצלחתי להתעלם (סוג של), להרוס, לפקשש ולדפוק.
והנה, בסופו של דבר זה היה הקש האחרון, בניין הקלפים העדין של היחסים שלנו התמוטט כליל.
כבר מספר ימים שהמצב נורא, זז לסירוגין מטוב יותר לרע. מצליח לשפר מעט, ובמיידיות ובאותה קלות בצורה כזו או אחרת נהיה רע יותר.
איך אני יכול להיות כל כך אידיוט?
לאבד דבר כמו זה? מישהי כמוה?
ספק אם יש עוד מישהי כמוה בעולם
כמובן שאין מישהי בדיוק כמוה- היא ייחודית כמו כל אחד מאיתנו.
אבל גם אין מישהי שתוכל להיות אפילו חצי ממנה.
וידוע כיצד אני מרגיש כלפיה, איך אני מרגיש איתה, גם נפשית וגם פיזית, כשאני איתה וכשאני רחוק ממנה.
"תתחיל להתגבר" נאמר. "לעולם לא" הוגב חזרה.
לעולם לא.
לא מוכן ולא אאפשר לה ללכת, לא אתגבר ולא אתן לה לעשות זאת בעצמה.
הבנתי שלאבד אותה לא יהיה רק לאבד חברה (gf), ואף לא רק מישהי מדהימה
ובאמת ייחודית ונהדרת, ואפילו לא לאבד חוויות רבות ונהדרות של שישה
חודשים... לאבד אותה יגרום לי לאבד גם חברת אמת, את החברה הכי טובה שלי.
אני מרגיש כל כך פתוח וכל כך בנוח לספר לה הכל, ואני מרגיש שזה הדדי.
היא עוזרת ועזרה לי המון, ואני מקווה שהצלחתי לעשות אפילו רבע ממה שהיא עשתה בשבילי.
היא נאמנה וטובה. היא קשובה ביותר ולא מבקשת כמעט דבר בתמורה.
היא טל שלי, המדהימה שלי, היא האהובה היחידה שלי, האישה היחידה בחיי, האהבה הגדולה ביותר שלי.
לא מתבייש לומר את זה כאן ועכשיו, אני באמת באמת רוצה ויכול לראות אותנו יחד עוד שנים רבות.
רואה את עצמנו מסיימים את הצבא בערך באותה תקופה, נוסעים יחד לאיזה מקום במזרח או באירופה,
חיים בנפרד ולבסוף ביחד, שותים המון שוקו, נהנים מהחיים, חווים המון
חוויות, צוחקים על אנשים, משתתפים בהפגנות שמלאניות, לא מתחתנים, נוסעים
להופעות, שותים בבתי קפה, הולכים לסרטים ומשכירים בוידאו צפריר (כן, הוא
יחזיק עוד שנים), לומדים מקצועות, עובדים, ישנים, אוכלים, שותים, שוכבים,
נחים, הולכים לארוחות משפחתיות, גומרים פיצות משפחתיות...
ואולי זה נראה כמו סתם הדלקות, אולי התאהבות נעורים, שתחלוף עם הזמן, אבל אני ממש לא מרגיש ככה.
וההיסטוריה איתי- הרי לא חסרים זוגות שיחד עוד מגיל צעיר, אפילו צעיר משלנו, וחיים עד היום יחד.
אני מפחד. מאוד.
מהמון דברים.
הפחד הגדול ביותר שלי במשך החצי שנה האחרונה הוא לאבד אותה. את טל.
מעולם לא פחדתי כל כך, מדבר כזה.
היא היחידה שאני רוצה, היחידה שמתאימה לי, היחידה שמבינה וחודרת אליי.
זאת שמכירה אותי טוב מכולם, יודעת כשטוב לי וכשרע, יודעת איך לפנק ואיך לאהוב
מכירה את החולשות שלי ויודעת מתי לעקוץ ולפגוע
זאת היא שמתאימה לי יותר מכולן וכולם. ואני לה.
אנחנו כל כך יפים יחד כל כך מושלמים יחד כל כך אוהבים יחד
אנשים מסתכלים בקינאה עלינו, אנשים נמסים מלראותינו, אנשים מברכים על הזוגיות שלנו ומבקשים זוגיות כזו בעצמם.
אתם יכולים למצוא זוג טוב יותר מ-
קרניבור וצמחונית
שמאלן ושמאלנית
זוג אתאיסטים
פריקונים
בעלי עמדות ודעות דומות מאוד
בעלי ניגודים שמשלימים אחד את השני
כל כך טובים, כל כך מדהימים.
זה כל כך שווה הכל.
אני לא מסוגל לתת לה להיגמר.
לא מסוגל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
