אין לי מה לכתוב, בכלל אין הרבה מה לומר לאחרונה.
יש הרבה מה, זאת אומרת, אבל אין את הכח (עם זאת יש חשק עז לכתוב).
מה שכן, השורות, הלקוחות מתוך שיר ישן של ישי לוי, תופסות אותי חזק בימים האחרונים:
" צליל ענבלים בהר
חליל רועים בכפר
בגאיות פרחו כלניות
זמר עתיק נושן
שקיעות אל מול בשן
במשעולים שיירת גמלים. "
אני מוצא את השורות האלה פשוט מקסימות.
ואם כבר רצון לכתוב:
השורות מעל לקוחות מתוך שיר שמבוצע כאמור ע"י ישי לוי, זמר מזרחית וותיק בתחום.
לדעתי, לוי בעברו היה עושה מוזיקה נהדרת, אך כיום נפל קורבן לתרבות עשיית המוזיקה הפשוטה, המוֹכרת והמשתלמת זו שמוזיקאים כמו לוי ואחרים, בעיקר מז'אנר המזרחית והים תיכוני, שמוציאים שירים ומייצרים אלבומים שמרבית מטרתם היא למכור כמה שיותר עותקים ולצבור כמה שיותר השמעות.
אומנם זו בין השאר אמורה להיות, כנראה, מטרתם של אומנים ושאר העוסקים בתחום, אבל מנגד, נראה שעם כמה שהאלבומים מוכרים, ההצלחה משגשגת והכל טוב ויפה, השירים עצמם הם חסרי נשמה, נכתבים ומתנגנים ב"חצי כח" ומסתכמים בלחן מונוטני חרוש ושורות יבשות כמו:
"חיפשתי ימים ולילות כבר משתגע.../
מה עוד אפשר לעשות וואלק לא יודע"
מדהים.
אולי זה רק אני
אבל אני חושב שחבל.
עד כאן להיום.
ד"ר ח. קישקש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
