הרבה דברים קרו בתקופה האחרונה, מאז הפוסט הקודם.
הרבה פעמים באתי הינה והתכוונתי לכתוב ופשוט איבדתי את החשק..
התקופה האחרונה, על אף לא מעט הדברים טובים שבאו איתה, הביאה גם אפרוריות כבדה.
התאונה
של בת זוגתו שעצרה את החיים של כולנו בבת אחת. לא עוד טניס (שמקבל משמעות
חזקה יותר עכשיו עם הגעתו של גביע הפדרציה העירה), לא ריצות, אפילו לא
הליכות, לא טיולים, בטח לא נסיעות לחו"ל, אפילו לא נהיגה. כל זה לפחות לא
בשנה הקרובה.
והכל בגלל בן זונה קטן, מושתן, שהתעסק בלא-יודע-מה, ולא שם לב ונכנס בה.
ופשוט כך, קטע לנו את רצף החיים.
ומיותר לציין שהצעיר יצא מזה לגמרי בשלום, בלי כלא, משטרה או חקירות, נכון לעכשיו. אולי אפילו בלי יותר מדי רגשות אשם, חס וחלילה.
אם זה לא מספיק, אחרי התקופה הזו בבית החולים, היא הועברה לאחרונה לשיקום במרכז. אנחנו נותרנו בדרום, מן הסתם.
ואני
חושב עליו, שמעבר להיותו בן זוגה, הרי שהוא גם הורה, במשרה כמעט מלאה.
נגזר עליו לקפץ, לנסוע ארבע-חמש שעות כל כמה זמן כדי שיוכל להיות גם עם
יקירתו שם וגם עם יקיריו כאן. וכל זה למי יודע כמה זמן? חודשיים? שלושה?
שישה? ...
חושב על זה שבקרוב אחת הבנות מתגייסת, הבן כבר בצבא, והאחרונה עוד בלימודים, אי אפשר להשאיר אותה כך לבד תקופה ארוכה.
ומי יודע לכמה זמן ייעדר האב בכל פעם? בטח לא יותר מיומיים-שלושה, ובכל זאת...
כשקוראים בעיתון על
מישהו שקרה לו כך וכך ועכשיו הוא במצב כזה וכזה, לא מבינים מספיק שחייו שלו
ושל הסובבים אותו נעצרו מאותו הרגע ונבנים מחדש, במקרה הטוב, מאז.
מצחיק אותי שדווקא אני, אחרי הדברים שעברתי במשך השנים, עם כל המיתות והשאר לדוגמה, דווקא זה כואב כל כך.
עד מתי?
מכל מקום, דברים אחרים קרו לאחרונה מן הסתם, טובים ופחות, רעים ויותר.
החורף מכה חזק, ומורגש במיוחד בלילות הקרים בים, עם המלח בגבות וכפות הידיים עמוק בשרוולים של הפליז שמחמם בקושי.
בת זוגתי עדיין איתי וטוב לי על כך. טוב לי להיות איתה ואני מרגיש שלם עם זה.
הימים נהיים מתישים, והשבועיים האחרונים במיוחד.
מגעילים הם היו, וארוכים, מתישים וכואבים. עם עשרות הקפצות, חוסר שינה, דיכאון והיסחפות במחשבות שליליות (אבל לא רק).
הסופ"ש הזה, לא תרם ולא שיפר במיוחד לכך, החברים יבשים ורקובים, העיר מעצבנת ומדכאת, האלכוהול הרצוי לא היה מצוי,
ולא אמרו לי מילה על הג'ינס החדש.
יום האם והמשפחה נחגג אמש.
אצלנו לא חוגגים אותו ממש, לא דווקא בגלל החלק של "האם", והרי ברור שישנם
סוגים רבים של משפחות שונות ומגוונות, רק פיתחו כל ספר סוצולוגיה לכיתה י'.
לפעמים המשפחות הפחות "מסורתיות" או "נורמטיביות" מתפקדות טוב יותר מאלו
האחרות.
אבל שוב, דווקא לא בגלל הדברים האלה זה כך, מה גם שמתקיימת
אצלנו תפקידה של הדמות ה"אימהית", אלא פשוט כי אנחנו לא ממש מאלה שחוגגים
את כל הדברים האלה. כנראה שלולא היו לנו קרובי משפחה אחרים שיותר עוקבים
אחרי הדברים האלו, לא היינו יודעים שפסח מגיע, שחנוכה חלף ומתי חל 'יום
המגבת'. ככה אנחנו.
ולמען האמת,
אני אוהב את זה.
מה עוד? מה עוד? מה עוד?
מתחשק לי אוכל סיני ואני מקבל מלא מכתבים לכתובת הישנה שלי. בעיקר חשבונות.
עד לפעם הבאה או שעד שיודיעו על פטירתי בטרם עת *ויחריזו על יום אבל לאומי*
שלכם,
הדוקטור.
ח.ק.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
