מנובלים כולכם. איך יכול להיות שאאחרי כל הזמ הזה הדברר היחיד שאני יול... *מוכן לככתוב עליו זה עלייך. אני סוף סוף מתחיל להרגיש יותר טוב. כאילו הייתי תקועה במחלה נוראית, כאילו משהו אכל אותי מבפנים, כל יום יולתי לעשוות פחות משיכולתי ביום שקדם לו, כל רגע גופי כמו בגד בי, הפסקתי לעשות פעולות בבסיסיות ביותר, לא התקלחתי, לא ישנתי, לא אכלתי,ֿ או שאכלתי יותרר ממה שצריך. שנאתי את מי שאני ונתתי לכולכם לדררוך עלי, ומובן שאף אחד לא פיספס את ההדממנות, בימים האלו הבנתי מי הם חברי האמיתיים, הבנתי מי ממשפחתי ישאר נאמן לי ולמי אני צריך להשאר נאמן, כך כל יום למדתי משהו חדש על חיי, ראיתי את הצדדים הכי ררעים שלי, ושלכם.
למזלי זיכרוני לא גרוע עד די כך.
היום אני יודע שאני כבר לא אוו האדם שהייתי, הסלחנות שהייתה בי כבר לא חלק ממני, הסבלנות והחמלה נעלמו עם השנים והאנשים שהיו סביבי כבר לא חששובים לי כבעבר.
אני לא יודע אם אני אוהב את מי שהפכתי להיות, אבל אני יודע שאתם לא, זה כבר לא מפריע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
