לפעמים כשאני מרגיש אבוד אני מנסה למצוא את המקום השליו הזה, המקום שבו אוכל להיות רגוע ולבד.
לפעמים אני רואה שמתחיל להיות לי טוב ודווקה באותם הרגעים יש לי רצון כל כך עז לחרב את הכל, להשמיד כל דבר טוב שאספתי.
הכל מתוך ידיע שאני לא מוכן להפסיק לסבול, אני כל כך מפחד למצוא את המקום הטוב הזה, האאוריקה שלי, שאני הורס ומשמיד.
זה לא שאני שולט בזה, הכל קורה מצורה תת הכרתית שאין לי שום שליטה בה. הדברים מתחילים להסתדר, אני מכיר אנשים טובים
עבודה טובה עם בוסים מדהימים. לפעמים גם איזה אישה נכנסת לחיי ואני רואה את עצמי מתעורר כל בוקר עם חיוך גדול ואמיתי.
ואז פתאום זה קורה. בבוקר הראשון אני לא קם, אני מתנצל ומבטיח שזה לא יקרה, בבוקר השני האנרגיות שלי מתחילות לצנוח,
ואני מתחיל להרגיש איך האבנים מחליקות מתחת לרגלי, המדרון חלקלק ואני מתחיל לרדת. לאט לאט, מטר אחרי מטר כל פיסת שמחה בחיי מתפרקת.
אני רואה את זה ונשאר אפת, לא מגיב, לא כואב לי, אין שום כוונה לעשות משהו כדי לעצור את המפולת הזו. הכל קורס.
הרגשות הללו יוצאות לי מבין העצבעות בנקישות קלות על המקלדת ללא מודעות, הדף הוא המקום האמיתי היחידי בחיי. או לפחות הוא מרגיש כך.
לעולם לא אמרתי את הדברים האלו, אני מניח שיש משהו כל כך אינטימי בכתיבה הזו שגורם לי לשחרר את הסודות הכמוסים ביותר שלי.
כשאני אומר שאני מחפש את המקום השליו הזה, האגם הצלול שלי אני מרגיש שאני מחפש משהו שכבר מצאתי, משהו שאם רק אסכים לקבל אמצא.
זה מוזר לא? לחפש משהו שכבר מצאת. לחפש אגם בזמן שאתה יושב על שפתו. רק תשלח יד ואתה נוגע במים הצלולים.
אבל אתה בטוח שאתה צריך להמשיך לחפש אותו! מסתובב לאחור והולך לחפש את האגם שרק הרגע ישבת לידו, לא שם לב לפספוס הגדול שלך.
אני אמצא אותו בסוף, גם אם זה אומר שאצטרך לעשות סיבוב סביב כל העולם בשביל להגיע בסופו של דבר לאגם. רק מצדו השני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
