שיר פרידה.

זה 5 שנים שאנחנו יחד: צחקנו, בכינו, הצלחנו, שגינו, למדנו, השכלנו, נפלנו וקמנו.

כנגד כל מה שכולם אמרו וחשבו, הוכחנו שהאהבה יכולה לנצח. האמנם?

היום אני כבר לא בטוחה שאהבת אותי, או לפחות לא כמו שחשבתי.

מסתבר שקשה לתחזק זוגיות, ובעידן של היום קל מאוד ליפול, גם בדברים הכי קטנים.

האהבה הגדולה הלכה ודעכה, והיום כל שאני שומעת זה זלזול והטלת דופי.

אתה לא מכבד אותי , ולכן אתה לא ראוי לכבוד.

אתה לא מפרגן לי, גם כשאני הכי זקוקה למילה טובה.

אתה לא מנגב את הדמעות מעיניי, ולא מעלה עוד חיוך על שפתותיי.

כשרע לי, אתה דואג שיהיה רע אפילו עוד יותר, וכשטוב אתה נעלם.

אני לא יכולה עוד להמשיך ולבזבז את חיי, בתקווה שתשתנה.

אני לא יכולה עוד לזכור מדוע התאהבתי בך, ואינני יודעת אם האהבה הזו עודנה קיימת.

לפעמים נדמה לי שאני נאחזת בעבר, אך מעלימה עין מהמציאות הברורה מאליה.

החודש היינו צריכים לחגוג 3 שנות נישואין, ובמקום לחגוג אני נעצבת.

מתי ויתרת עלינו?

למה היית צריך להשתנות?

מדוע קשה לי לנשום?

אני יודעת שכבר לא נהיה יחד.

למעשה, מחר בבוקר אני הולכת לשים סוף להכול.

בעוד מספר שעות בלבד, אתה לא תהיה עוד חלק מחיי, ואני אחדל להיות חלק מחייך.

אנחנו צועדים בנתיבים שונים, ומכאן שגם לעולם דרכנו לא יצטלבו.

אנחנו כמו 2 קווים מקבילים, הולכים קדימה, כל אחד בדרכו שלו.

אני מאחלת לך את מלוא ההצלחה בחיים, ולמרות שפגעת בי אני לא כועסת עליך.

אינני שוכחת גם את הטוב שעשית לי,

את הימים שכן היית שם בשבילי-

את הזמנים בהם כיסית אותי כשקר, ונתת לי סיבה של ממש לקום בבוקר.

המציאות היום היא שונה בהרבה, אתה כבר לא האיש אליו נישאתי.

אני לא סומכת עוד עליך, ולא נחזור גם אם תבקש סליחה-

אין בי הכוח להמשיך ולבטוח , במי שלא ראוי לאמוני.

אתה איכזבת אותי פעמים רבות, ופעם אחר פעם אני סלחתי וויתרתי.

לא עוד.

הפעם אני בוחרת מחדש, ולא בך.

אני יודעת שמגיע לי טוב יותר.

למרות שזה סוף דרכנו המשותפת, אני נושאת חלק ממך אצלי.

אתה אצלי עמוק בלב.

לנצח תישאר הראשון שלי, אבל אחריך יבואו גברים אחרים.

אחד מהם יתפוס את מקומו לצידי, ויבקש את ידי.

כולי תקווה שגם אתה תמצא את מה שאתה כה משתוקק למצוא,

אני הפסקתי להתפשר בקשר לא יוצלח שלא מסב לי נחת.

אני אוהבת אותך, תמיד אוהב אבל אני חייבת להניח לך ללכת.

....