| 7/2003
הנבואה ניתנה לשוטים
הפוסט השלישי היום, ועוד היד נטויה.
יצא לי לדבר עם כמה אנשים על התכניות שלהם לגבי העתיד - מקום מגורים, מספר ילדים, עבודה וכדומה.
בעולם שבו אנחנו נמצאים צריך לסייג ולומר שהכל בהנחה שלא ח"ו יקרה משהו באמצע שיפריע.
רוב הבנות יודעות כבר מגיל די צעיר מה הן רוצות בחיים.
הן יודעות איזה סוג בעל הן רוצות, איפה הן רוצות לגור, מספר ילדים משוער ועבודה מבוקשת.
רוב הבנים, ואני בכללם - לא.
מקסימום יודעים לתת קריטריונים ל"בחירת ליבם". לנסיכה מהאגדות שלהם.
על שלי אני אספר מתישהו בעתיד, כי זה לא עניינו של הפוסט הנוכחי.
תזכירו לי.
בכל אופן, נצא מנקודת הנחה שיש לי קריטריונים פחות או יותר מוצקים לבחורה המושלמת, ונניח שזכיתי ופגשתי מישהי שמתאימה לקריטריונים האלה, ושלא הייתי צריך לשנות או לבטל בשבילה אף דרישה. נניח. למרות שאנחנו לא בפאקינג סרט אמריקאי.
אז התחתנו במזל"ט, ועכשיו מתחילים החיים. אז בוא נראה מה יקרה באחרית הימים:
הערת ביניים - אני יודע שאי אפשר לתכנן הכל כי חלק די גדול תלוי בבחורה, ברצונות שלה, במקום המגורים של ההורים שלה, וכו' אבל אני מנסה להתרכז בבחירות שלי. לא שלנו.
אני כבול לצבא ב-6 השנים הקרובות, ואני אשרת ככל הנראה באזור המרכז, ז"א נצטרך לגור באזור המרכז. רמת גן, בני ברק וגבעתיים מגעילות אותי קצת, ורמה"ש, הרצליה ורעננה פקוקות ולא בשבילי. אז נשארה פ"ת האפורה או ת"א. אני לא רוצה להרחיק עד חולון או לחילופין הוד השרון ובנותיה.
בפ"ת יש שכונות חדשות עם הרבה זוגות צעירים וזה אפשרי בהחלט - מספיק קרוב להורים, אבל לא מאוד.
לעומת זאת בת"א האופציות כה רבות. מישהי הכניסה לי לראש מגורים בת"א הותיקה למשך איזה שנתיים כשעוד אין ילדים. יכול להיות ממש נחמד לגור בשינקין/אלנבי ולחוות קצת חיי בוהמה. כזוג צעיר - זה יכול להיות רומנטי להפליא. אבל אין חניה..
טוב, נישאר עם שתי האפשרויות האלו.
אחרי הצבא - אפשר להישאר במרכז ואפשר גם לעבור לפריפריה.
לא בא לי על המרכז כ"כ, אני גר פה כל חיי. מצד שני - אני כבר רגיל לזה שהכל בסביבה ולא צריך ליסוע חצי שעה לסופר. חלפה במוחי המחשבה לשבת באיזה ישוב דתי בגליל או בנגב הצפוני, עם אוויר ונוף ודשא ומזג אוויר לא מאוד לח. זה נשמע מקום אידיאלי לגדל ילדים, כך שלא יצאו מפונקים מדי או פחדנים אלא ישר מהיום הראשון יחיו בטבע.
לחילופין - תמיד רציתי לגור קצת בי-ם. זו נראית לי עיר קסומה וענקית, שפשוט חובה לבלות בה איזשהו חלק מהחיים. שלא לדבר על הרוחניות שבה..
אולי אפשר לשלב בין השניים ולגור במעלה אדומים או בגוש. אני רק מקווה שזה יהיה אפשרי.
אני לא רוצה לעבור יותר מדי דירות עם הילדים, אני עברתי עם המשפחה הרבה פעמים, אבל זה היה כשהייתי קטן יחסית, אז זה לא השפיע עלי יותר מדי.
חו"ל? זו אופציה, אם אני אשלח ממקום העבודה או משהו. זה קשה לילדים, אבל מעשיר. אני מניח שאני אבחון כל הצעה לגופה. למשל - לאוסטרליה או גרמניה אני לא אעבור. לארה"ב או אנגליה - יכול להיות.
לגבי מספר ילדים - אנחנו 4 ילדים במשפחה, במרווחים של בערך 3 שנים בין 3 הגדולים, ועוד 7 שנים עד הרביעי. אני לא רוצה משפחה כזו.
כל אחד רואה משפחות סביבו ומנסה לחשוב איך המשפחה שלו היתה נראית אם היא היתה ככה.
למשל - יש לי דוד עם 5 בנים תוך 7 שנים. והמשפחה נראית די מושלמת. אבל אני לא בטוח שאני רוצה להעתיק את הנוסחה. אם היו מבטיחים לי 5 בנים - אולי. אחרת - לא. מתכון ליותר מדי צרות.
הייתי מעדיף 3 ילדים, בהפרש של כ-5 שנים בינהם. כך שיהיה אפשר להקדיש לכל אחד את תשומת הלב המלאה, וגם כדי למנוע תאקלים בין האחים, כי המרווח גדול מספיק. אולי, תלוי בהצלחה - ילד רביעי. בן זקונים. שיסעד את הוריו הזקנים.. :)
עבודה?
הגיוני שאני אעבוד במחשבים כל חיי, וזה דוחה אותי. התכנון שלי הוא שלאחר הצבא ועוד 5-10 שנים סימליות, כלומר בגיל 30-35 אני אמצה את העיסוק הישיר במחשבים ואתחיל לעשוק יותר בניהול וייזום. כל זה יקרה רק אם המחשבים לא ימאס עלי מוקדם יותר.
אם אני אקום בוקר אחד וארגיש שאני לא נהנה בעבודה - אף סכום שבעולם לא יחזיק אותי באותו מקום עבודה. כי כשאני אומלל - אני נובל. ואפילו אני לא נהנה להיות לידי כשאני לא מאושר.
אל תטיפו לי מוסר שהכל מנקודת מבט של בחור רווק, ועם אשה וילדים הכל יהיה הרבה יותר קשה. אני מודע לזה. אבל אני גם מכיר את עצמי ויודע שאם אני אראה שאין מוצא - אני פשוט אעזוב, ולא אכפת לי כמה זה לא אחראי. אני אמצא עבודה בשווארמיה או בנקיון רחובות, ואני לא אגרום לילדי להרעה במצבם הכלכלי ובעז"ה לא אזדקק לחסדי אנשים או למדינה כדי להתקיים.
ואולי, למרות שאין סומכים על הנס - המזל יאיר לי פנים, ואני אמצא את עצמי בגיל 40 מסודר מבחינה כלכלית. ומשחק גולף כל היום. (ראו תמונה למטה..)
בנוסף, יש לי מטרה קטנה אחרת בחיים - להתפרסם. קצת.
כאיש עסקים, כממציא, כמפגין, וואטאבר. רק לא בקונוטציה רעה, כמובן. העיקר לעלות לסדר היום, ולו רק לאזכור אחד בעיתון, כתבה אחת בסופשבוע וראיון אחד אצל רזי ברקאי. שתהיה עדות לכך שהייתי בעולם הזה, והשפעתי. קצת. בדרכי שלי.
מי יתן וחלומותי יתגשמו, בחלקם או במלואם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
