הבלוגים הפופולריים לא הזיזו לי במיוחד. מי שלא הפנים שזה בסך הכל מדד משוקלל של כמות פוסטים, כניסות, מנויים ותגובות, עלול לטעות ולבלבל אותו עם מדד של איכות.

לא התבלבלתי. (טוב, מובן שהיו רגעים דשנים של זחיחות הדעת כשגיליתי אי פעם שאני בראש הטבלה, אבל בסופו של דבר ניערתי את עצמי מזה. אחר כך באמת לא היה לי אכפת). ילדותי בעיני להתפעל מזה, זו נראית לי שאיפה עלובה להגיע לראש הטבלה, כמו השאיפה הסתמית "להתפרסם", במקום השאיפה לעשות משהו שישפיע על חיי אנשים. (אני אולי מתחבטת קשות ביני לבין השאיפות, אבל אני משתדלת לכבד את החלומות שלי. מי אני בלעדיהם)

הורדתי את הקצב לאחרונה. אין זמן לחיות בשני העולמות, והעולם ההוא קודם, כי אם אמשיך לבלות כאן את הזמן שביליתי בעבר, לא יהיה לי פרויקט סוף שנה. או אמצע. והשנה, בי נשבעתי, יהיה גם יהיה. דווקא.

אם אני אונליין, אני עובדת (כן, זה לא משהו אישי נגדך, שתיקתי באייסי). ואם אני כאן, אני רוצה להרוויח מזה משהו, והטפיחות לאגו, כן כן, האלה שבנו את הבטחון העצמי שעל השלד שלו אני מותחת את העור הדק של ההווה, הן כבר לא מספיקות. ככה זה, נתנו לי אצבע, אני רוצה את כל היד. ואת הכתף. ואת החזה. ואת הירכיים, השלימו את החסר, הגישו בעיטור פטרוזיליה.

בקיצור, (שוב) נהייתי פרה קדושה וזה מפריע לי. זה הורגש ביתר שאת בעקבות הפוסט הקודם,

תפסתי את עצמי פתאום במצב אגו בלתי נסבל, והמראה, הוא לא היה יפה.

אולי אתם כבר מכירים אותי קצת, אולי לא. אחת לאיזה זמן מוגבל אני נתקפת חוסר מנוחה.

פעם הייתי עוברת דירה. או עבודה. או תחום לימודים. או בן זוג.

אבל זה כבר זמן מה שנמאס לי לברוח החוצה.

אני אשאר, ואני אפסע פנימה; במקום להתרחק, אתקרב עוד.

(ובכוונה לא אשנה את העיצוב הזה, כי אני לא חושבת קוסמטיקה עכשיו)

זה עומד להיות הפוסט הראשון בחיֵי הבלוגרית שלי שבו אחסום את התגובות.

לא משום שאיני מעריכה אותן, את מה שיש לכם לאמר, ולא משום שאיני אוהבת אתכם, את החום ואת הנדיבות שאתם מרעיפים עלי. אני פשוט צופה את החיבוק המעודד שיבוא (והוא מפעפע אלי גם בשתיקתכם),

יודעת שאהיה עסוקה מדי בהתחממות הרגילה לאורו, ומה שאני צריכה עכשיו הוא משב צונן ומושלג,

הנעימות עלולה לגרום סטייה מן העיקר, אשמע רק את שאגת האגו הנטפח והתופח,

לא אקשיב לנהמה הרכה של תאי גופי, מתכוננים לקרבות המתוקים.

בגדר קורבן, זבח של רצון לאלוהי השינוי:

מנויים, תמיד יקרתם לליבי, כמדד מעורר השתאות: כל האנשים האלה, (אתם) הם באמת עשו עלי מנוי? הייתכן? הם חושבים שאני ראויה? היו לילות, אני אותם זוכרת, שוטטתי באינקובטור, מביטה בכם בחיבה, חושבת, כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן (אופס, סנוניות-הסופגניות הוציאו אותי מקונטקסט).

הייתם 209, ויקרים לי אחד אחד. (אנא, סליחתכם) מחקתי את כולכם. הבלוג עליו עשיתם מנוי אינו הבלוג שעומד להיות כאן, אני מתירה אתכם ואותי מן הקשר הזה, ששני הצדדים התרגלו אליו יתר על המידה.

חוזה חדש מתחיל כאן, וגבולותיו מתרחבים.

לא בתהילה (עאלק תהילה) חפצתי:

אני כאן כי יש דברים שחשוב לי לברר, אני כאן כי יש לי מה להגיד והייתי רוצה שיקשיבו,

אני כאן כדי לשמוע מה יש לאחרים לאמר, במיוחד אם הם אומרים את זה מעניין,

אני כאן וזו עובדה מוגמרת, אני כאן ואני חפצה לשנות את זווית הגישה שלי אל פני הקרקע.

הבחירה נתונה בידיכם. אתם, מצידכם, תחליטו אם זה מעניין, אני, מצידי, לא ארגיש מחויבת לכם.

במיוחד לא לפרפקציוניזם המסרס שלי, שנוכחותכם כקהל (ובמיוחד קהל שאני מעריכה) מעצימה.

אשמור לעצמי את כל הזכויות:

הזכות להיות משעממת ומשועממת, הזכות להיות צפויה,

הזכות להפתיע והזכות להרתיע, הזכות לנוח, הזכות לשאול מבלי לענות,

הזכות להרגיז והזכות להפריז, הזכות לנדנד והזכות להתנדנד,

הזכות להיות הטובה, הרעה, והמכוערת (בעבור חופן דולרים?)

עדיף בעיני לדבר אל קהל זעיר, אבל קהל שמולו יתאפשר לי לשוטט, לנסות, להתנסות, לתהות, ובעיקר: לטעות.

קל מדי להצליח, קל מדי וסוחף את הרגליים לשכוח את מניין הדרכים ואת הִלכות הירחים.

מי שירצו, יוכלו להצטרף אל המסע החדש-ישן,

(איני משלה איש, אני הנני אני, זו רק פסיעה שונה)

זה שיתרחש, כך אני מקווה, ממש כאן.

אני מוכנה לסכן הרבה מאוד כדי לשמור על החופש היקר הזה,

הדרור ממלכודת השמרים הקפואים.

אל תצפו לדָבָר. אולי יבוא משהו.

 Je suis embarquee.

.