כבר שבועיים שאני מגייסת מילואים. של אומץ זאת אומרת.

כל שבריר שהיה לי בגוף נקרא להתייצב באיזור השפתיים.

פגישה ראשונה עם המנחה לעבודת/תערוכת סוף השנה. אמנית שאני מאוד מעריכה. אני נוטה להשתתק ליד כאלה. חיל החלוץ של האומץ שלח לה (בחיל וברעדה) לינק לכאן לפני כן, כי אמרה שהיא רוצה להכיר את העבודות של מי שהיא מנחה וטרם יצא לה להכיר.

אחרי הפגישה, ותוך כדי, ובכלל בזמן האחרון, אני מסתחררת. המערבולות הטובעניות של שפע האפשרויות, בהן כל צעד יפנה אל שביל אחר, תוגת המשעולים שלא נהלכו, מולקולות מפוּגגות אחרונות, הקרקוש האגבי של איזוטופי הבדידות (כשאת בוחרת את תמיד לבד?), משרטטים את הדי הנתיב הקלוש שפעם עברה בו הדרך הסלולה פחות (תרגום גרוע, אבל הרי אתם מכירים את המקור, ציטטתי אותו פעמים כה רבות, יש שירים האפקט שלהם על חיי יימשך, וזה מפחיד לגלות, הרבה אחרי השנים בהן גיליתי אותם).

היא קראה על הסלון. בסוף הפגישה אמרה לי, זה חשוב להציג, תציגי. לכי להירשם, עכשיו.

הלכתי. נרשמתי במקום הפנוי שהיה, אחד האחרונים.

בעוד עשרים ושישה ימים מעכשיו.

מאז אני לא כל כך מצליחה לישון.

אבל פחד עם בונוס אדרנליני. נכנסתי לסחרור של רעיונות, אני שוכבת במיטה בחושך והם רצים מצד אל צד, שעטת פרסותיהם מרעידה את שמורות העין, האבק מעקצץ בנחיריים. מגששת דרך עיוורת על סף התקף חרדה, אני מתיישבת מדי פעם להסדיר את הנשימה, לשאוף לאט מאוד פנימה, לנסות להירגע.

האוויר בריאות שלי מכוּוץ לנפח של אגרוף.

משרטטים מאחוריהם פסי אור אדומים מתמשכים כשהם עוברים, הרעיונות. חוזרים ובאים והולכים וצפים ועולים ונפסלים. המוח במצב של חשיפה ארוכה. אני כל הזמן רושמת. התחלתי מחברת סקיצות חדשה. גדולה יותר מהקודמת. שוכבת שוב במיטה. כמו פּוֹפּאפים הם צצים, בלי סימן האיקס המאפשר לסגור אותם ולנוח.

נאנחת. מדליקה את עט הפלאים. כותבת.

(אגב עט הפלאים: חנויות "הכל בשניים וחצי ש"ח", אני מתה עליהן. מצאתי שם עט מקסים לכתיבה בחושך, הרבה יותר זול מהקודם, וגם מחליף צבעים. כולל סוללות, חמישה שקלים. מתנה נפלאה, עשיתי שטות שלא קניתי ישר כמה, לחלק לחברים).

הבעיה היא שיש יותר מדי מהם. הבעיה היא שאני מתקשה לבחור כיוון.

יותר מדי דברים מעניינים אותי. אני לא מסכימה להתחייב לאף אחד.

סקיצה ראשונה. כך ייראה החדר, העבודה הזו תהיה פה, וההיא שם, הצל שלה על הקיר. לקחת את העבודות הישנות? הכל מחדש? להביא את ציורי הגוף שעשיתי בשנה שעברה? את הצילומים? להשקיע כסף שאין לי בהדפסת צילומים מעובדים על קנווס ולצייר עליהם, כפי שתכננתי פעם?

המוח מַווריד ממאמץ.

יש לי בעיה לבחור, עד שבחרתי הכל מתקיים, האפשרויות צפות לידי, נוצצות וחייכניות כבועות סבון.

הצורך לבחור באפשרות אחת מבעית אותי.

וההנמקה, ההנמקה הארורה. לדמיין לעצמי את וועדת החקירה. למה בחרת ככה ולא אחרת, למה את זה, מה יש לך להגיד על ההוא, למה זה חשוב. לפחוד מהרגע הזה של השאלה שלא תהיה לה תשובה, זו שנענית בשתיקה או במשיכת כתף.

להיזכר בקושי שיש לי לדבר על בחירות, על עבודות, לזכור איך מול רועי רוזן, בשנה שעברה, פשוט לא הייתי מסוגלת להסביר את עצמי. יותר גרוע מאילמת. עילגת.

וכל הזמן הזה, הבלוג, הכאן, מנצנץ בתחתית הבאר, כפתור של כסף או השתקפות ירח, הוא שם, ואני חושבת על איך שהוא (ואתם) חלק ממארג החיים שלי, ושאולי זו טעות ליצור כאן כאילו אין מדרשה, וליצור במדרשה כאילו אין בלוג, הרי כל תהליך ההגדרה העצמית שלי מחדש הסתייע בקביים האלה, אתם, אני, האינטראקציה, הגידוד האיטי אך בטוח. ואני שואלת את עצמי, למה לא, בעצם.

קשה לטעות בדמיון: חלל ריק ומצפה. קהל/משתתפים. אני.

וחושבת שזו שאלה גדולה מאוד שמעסיקה אותי, השרירותיות של הבחירה, מה עושה רעיון טוב לכזה, עד כמה זו פשוט העובדה שבחרנו אותו ולא אחד אחר, מתוך אלפי ביצים לחות ורטובות, רק אחת ננגעת, והיצור שבתוכה יזנק אל הפנים, ומשם אל החלל הפנימי, לדגור, להצמיח את המפלצת הקטלנית, האוכלת כל.

צל דקלים על צל סורגים, ליד דיקסי.

זו היתה הקדמה ארוכה מאוד כדי לאמר, יש תאריך.

התשעה בדצמבר.

יש מקום, גלריה קטנה במדרשה, בעצם, חדר הישיבות.

וישנה, כרגיל, אני, והקושי העצום שלי לוותר על קורטוב זעיר ביותר של שליטה.

וחשבתי, כמה חשוב לנצל את השנה הזו, להוציא לה את המיץ, לאו דווקא במדרשה,

אלא מבחינת ההתכוונות, זו שנה שאני מקדישה לזה-וזה. בין השאר, להשתנות.

ואם יש דבר אחד גדול שאני חייבת ללמוד, זה להרפות. להרשות למקריות לגעת ולהזיז.

להניח לחיים שלי להיפתח החוצה, אל אפשרויות חדשות. (לוותר על השוחד בבדידותה של זו שבוחרת).

כאן אתם נכנסים לתמונה. זה לא חדש שאני חושבת שהבלוג אינו יצירה של אדם אחד, אלא של קבוצה, של יוצר מול הקבוצה, וזו עבודה משותפת. אתם אינכם קהל סביל. יש לכם דיעות ומחשבות וידע ויכולת להתבטא ולבטא. אתם משפיעים על הבלוג. אתם משפיעים עלי. (בימים טובים נדמה לי שזה גם עובד הפוך).

המהלך (מושג חשוב שלמדתי במדרשה) שאני רוצה לעשות הוא פשוט:

בסופו של דבר זו תהיה עבודה שלי. אני לא מתנערת מאחריות, להיפך. הרעיונות יישארו שלי.

(אולי כי אני לא בשלה לוויתור האולטימטיבי, הוויתור על עצמי?).

אבל אתם תהיו מנת השרירותיות (האוהדת?).

כמו בסיפורים האלה שאתם קובעים את הסוף, בכל פעם שתגיע החלטה מהותית, בכל צומת,

אתם תקבעו לאן להמשיך.

כרגע אני מתלבטת לגבי הנושא.

אני מתעסקת במקביל ביותר מדי דברים, וראשית יש לצמצם לכיוון אחד.

(אם כי ברור שישנם איזורי חפיפה, ושבמהלך העבודה נתחיל במקום אחד ונמצא עצמנו נסחפים לטריטוריה אחרת).

אני אחלק את הנושא לקבוצות, ואפרט בקצרה נימוקים והסתייגויות לכל אחת:

קבוצה ראשונה

היא זו שעוסקת במגדר ובמיניות. יצא לכם לראות עבודות שלי שקשורות לתחום הזה. קץ הילדות, נשים ברעלות, סיפוק מיני מזויף. המחשבה שלי על הקבוצה הזו, כרגע, היא שחשוב להתעסק בזה, וחשוב לי, אבל אני לפעמים חוששת שהמגויסות הזו מתנגשת עם הצורך שלי להגיד דברים אישיים יותר.

קבוצה שניה

קריסאליס, מטאמורפוזה, פניקס.

הקריסאליס הוא הגולם. אל המושג הלטיני הגעתי דרך סדרת הטלוויזיה האהובה עלי, בבילון 5. המחשבה על הסוד, על מה שחבוי בתוך הגולם, הסקרנות, איך נראית המטמורפוזה, רודפת אותי שנים. הפרפר לא עניין אותי בכלל. אני רציתי עיני רנטגן לראות לתוך הגולם. זכרון ילדות: גן ברחוב יותם. גידלנו שם זחלי משי. האכלנו אותם והם גדלו וגדלו ואחר כך התחילו לטוות לעצמם את הגלמים דמויי הבמבה שלהם. אני זוכרת את עצמי שואלת יום אחד את הגננת, פשוט מוכרחה לדעת, איך הם נראים מבפנים. הגננת לא היססה, נטלה אחד, פתחה אותו, חשפה את תוכו. אני זוכרת את עצמי עומדת ומרגישה את הדם הולם באוזניים. תחושת החילול, היראה מפני הגוש הדומם והמאשים ששכב שם, תרדוף אותי בחלומות שנים ארוכות אחר כך. אני חושבת שהחלומות הם הסיבה שאני חוזרת אליו שוב ושוב, בכל פעם ממקום אחר. במסגרת החיפושים שלי אחר חומר הגעתי גם לעוּבּרים, וכרגע החשש שלי לגבי הקבוצה הזו היא שהתוצר עלול לצאת גנרי, כללי מדי.

קבוצה שלישית

דימוי הגוף, עיסוק בתחושה שיש לי כאובייקט פגום של יופי שהופך בלתי קיים מעצם העובדה הזו, מעצם הפגם. זה אולי המקום הכי אינטימי, במובן מסוים, אבל אני עדיין לא בטוחה אם העובדה שאיבדתי בו עניין לאחרונה היא סוג מוצלח במיוחד של הדחקה, או שפשוט איבדתי עניין, לעת עתה, ואין טעם להתעסק בזה בכוח, גם אם על פניו נראה שזה הנושא הכי אישי. אני שואלת את עצמי אם עצם הבחירה בנושא הכי אישי מבטיחה גם עבודות שהן הכי אישיות, ואני לגמרי לא יודעת.

קבוצה רביעית

סימטריה. גם הקבוצה הזו שואלת שאלות על מהו יופי ומהי מפלצתיות, מה קורה כשהסימטריה נפגמת,

איזה כוח יש לסימטריה הזו עלינו. החשש שלי לגבי הקבוצה הזו, שהעיסוק פה מגיע מהצורניות ורק אחר כך מוצא סימוכין לאחור, ושמבחינת תהליך הוא עלול להיות לא מספיק מפרה.

אתם מצביעים. כן. אתם. אני צריכה אתכם.

פשוט כתבו בתגובות מה הקבוצה שמועדפת עליכם. עם או בלי נימוקים.

לא חייבים להזדהות, כמובן.

חשוב לי שתשתתפו, שתצביעו.

תודה.