ייצוג טופוגרפי של מאוויי, 2009

ייצוג טופוגרפי של חסכיי, 2009

ייצוג טופוגרפי של תקוותי, 2009

ייצוג טופוגרפי של פחדיי, 2009

קסם משונה: יומיים אחרי היציאה מעזה הצלחתי לישון סופסוף, וגם חריקת השיניים פחתה. נותרתי בתחושה שמשהו בחיי חייב להשתנות. אף שגריר עוד לא ענה, אבל גלגלי הדיפלומטיה טוחנים לאט, שמעתי. בכל אופן מצאתי את עצמי יותר מעורבת פוליטית משהייתי אי פעם, אין לי מושג למה דווקא עכשיו. הרהרתי באפשרות לרענן את הערבית החלודה שלי (למדתי ביסודי, אני יודעת לשיר כמה שירי ילדים ולצטט כמה פתגמים. לא ממש מספיק כדי לדבר עם השכנים) ונראה מה עוד. את התמונות מעזה ההרוסה אני מנסה להדחיק קצת, אחרי שרדפו אותי בסיוטים.

חוצמזה, חזרתי לעשות זכוכית אחרי הרבה זמן שלא, כבר שכחתי כמה כיף זה. יצאתי גם לדייט אחרי הרבה זמן שלא, והיה מלחיץ לפנֵי ונעים תוך כדי כי בחרתי היטב, אבל טראומת אשל הותירה אותי שברירית ופגיעה ובעיקר זהירה מאוד שלא לשגות שוב ולוותר על חלקים ממני בשל היותי כה נוחה להתרשם מהשילוב הקטלני אינטלקט-חמידוּת. בצד הזהירות, לעומת זאת, עלי להיזהר שלא להיזהר יותר מדי, שהרי הסקרנות אולי הרגה את החתול, אבל הזהירות השאירה אותו בשק.

לכו לראות את חייב לזוז, הסרט התיעודי המצוין של אבידע ליבני על אהוד בנאי והפליטים. שמיכת חימום ללב שקפא והפשיר רק למחצה, חובה לאוהביו ולכל יוצר שמרגיש לפעמים שהוא דופק את הראש בקיר, שאין טעם ושאין תקווה.
הסרט עשוי בצניעות שלא אופיינית לז'אנר התיעודי מאז הפציע בו מייקל מור ושינה את פניו כפי שאתגר קרת שינה את כתיבת הסיפורים הקצרים בעברית. יוצרו הצליח לשמור את עצמו בלתי נראה ולתת למוזיקה, לזיכרון, לאנשים, לאהבה לדבר.

אה, ואם הצלחתם לגלוש ברשת בחודשיים שלושה האחרונים מבלי להיתקל בדורבנות,

אז א. הגיע הזמן, ב. אתם מוזמנים להצביע למלה המשובחת ביותר שתרמתי לו :)