(עם סיומת טרייה. תרתי משמע. ועדכוני תנועה: תשובות משגרירים החלו להגיע בטפטוף אטי, אעדכן כאן לכשאחזור מחופשת החלמה קצרה)

הכרטיס שלו באתר ההיכרויות מצא חן בעיני. והרי למה שאניח שדווקא הטיפוסים שבוחרים לפנות אלי הם אלה המתאימים לי? למה שאניח להם לבחור בי? למה להיות הסחורה על המדף כשאפשר לקבל חוויית קנייה דוצדדית, למה לא לבחור אחד לטעמי, ורק אז לבדוק אם אני לטעמו? אין היגיון בלהתנהל כמו נקבה בעניין הזה. שלחתי לו מייל, מזדהה לרגע עם הקושי שבלהיות הצד שמציע, עם הצורך המייגע להקסים, להתבלט מעל האחרים, לגרום לו שיענה דווקא לי (שכחתי שזה לגמרי לא ככה אצל זכרים סטרייטים באתרי היכרויות ושיותר סביר שהוא יזדקף בהפתעה וינער את האבק משולי כרטיסו, והיות שבחרתי גבר לטעמי, יהיה מרוצה מהעניין). כשהוא ענה והצליח להישמע מתוק ונבון גם בכמה משפטים קצרים, החמאתי לעצמי קלות, קצב צב לי של שני דייטים בשנה בקושי, אבל משמעותיים. בעת ההתהדקות התפרטה התמונה. חכם, חמוד, מצחיק, קשוב, סקסי (אין דרך לתארו בשמות תואר מבלי לעשות איזה עוול בסיסי למהות שלו, שהיא קצת כמו מים). אפילו נולדנו וגדלנו באותה העיר. עורקי דמיון ושוני נשזרים לשיחות ארוכות, וכשניפגש יתברר גם שהוא נעים למגע, הו, כה נעים למגע. ובעיקר עושה את הקסם של אחת בירח סגול שגורם לי לדבר אתו באמת ולשרות עמו בחום ובשמחה של גורים שמשחקים וגם בצמא המשותף, הנרעד, לגעת גוף בגוף, להיצמד ולהתערבל קרוב קרוב במסע סביב השמש.

אני מתחילה לספר עליו לחברות, בהתלהבות נקייה על הבינגו הרבמימדי הזה שנרקם בינינו, שהרי צריך מבט אל אופק די רחוק כדי להיזכר בפעם האחרונה בה זרמתי עם מישהו בכזו נינוחות מחוייכת, שלא דורשת משאים ומתנים כדי להתיישר. ואני כה עסוקה בנשיפה עדינה על מדורתנו, בהזנתה ברסיסים נוספים של מידע שזורם חופשי בשני הכיוונים, שאולי לרגע אני שוכחת להקשיב לו כפשוטו. כי לוקח עוד קצת זמן להבין שהוא בעצם מדווח ביושר על עצמו כמי שלא כל כך בנוי לקשר. זה אינו ה"לא" הרגיל, מוחלט ושרוט ומניפולטיבי ומשופשף ומדוד היטב. זה "לא" הגון וייחודי ושלו, שדומה שאפילו אינו מחסום בלתי עביר. אבל זה עדיין לא.

וכשאת מביטה בעצמך במראה בדרך לצחצוח השיניים, עפעפיים כבדים כבר יודעים, לחיים נכנעות לאטן ורק הפה ממרֵה, ילדותי, מתעקש שלא יסכים לוותר על הרצון לנשקו עוד. יש מצטרפים למרד, משלחים בך את כיסופי הגוף, נשק רב עוצמה של כמיהת מגע. את מתקפלת ונרעדת.

היי, את אומרת לזו שבמראה, מבטך חמור ודואג, את לא עושה את זה שוב לעצמך. את לא מתכופפת ומתפתלת לתוך הקשיים שלו כדי לאפשר לו להיות בקשר למרות הסתייגויותיו. שהרי זו ללא ספק מומחיות הבית. יש בך את הגמישות הנפשית שתאפשר את זה, שתאפשר כמעט כל דבר. אבל את יודעת את המחיר לעצמך, את הלחץ הפנימי שיתהווה על חוליות הגומי. עשי לעצמך טובה הפעם. שמעת? הקשיבי לו היטב. האמיני לו. אל תתעקשי להילחם רק בגלל שהוא כה חביק ונעים שיח. מי כמוך יודעת שזה לא יכול להיגמר בטוב כשהטוב עצמו מתקפל ונסוג, מתכווץ עליך כנחש בריח ענק ובולע אותך לתוכו. עצרי עכשיו, לפני שאת מגלגלת את עצמך את כל הקילומטרים הלוהטים אל הגיהנום המוכר מדי. עצרי כשזה עוד קליל, מהוסס, לא ברור, משורטט בציפורן הזרת על גוו. עורך, משת"פ נאלח, נאנק בגעגוע. ארור יהיה העור, שבמקום לשמש חיץ מגן פוער את תוכך בהמון פיותיו, אל השורף, אל הצורב, אל הקודח.

ומצד שני את חושדת בעצמך (וקצת בו) חשוד היטב, שכל זה אינו אלא מצמוץ פאניקה, תוצאה של קרבת יתר שנוצרה מהר מדי, שקצותיה החדים מציצים שורטניים בין שיני ההיגיון הסובבות וחוככות, תיבת תמסורת של כאב ששילבה אוטומטית להילוך המוכר לה כל כך, טייס ממוכן ייקחך מִכאן אל מבצר הבית, מעֶבֶר חומה. את מתקוממת על הצורך לבחור עכשיו, חדצדדית, לברוח, משהו בך בז ונד לפחדנות. איך עושה שפנת סלע?

ואיך כל זה, את תוהה, קשור לעובדת היות חייך אחרים במקצת: חיים מתועדים. איך משנה המבט שלו המשוער שבכאן, מחסני התיעוד הגדולים שפתחת בפניו ואז נבעתת למחשבה שתיקראי מבלי ההקשר שהוא את. מבלי השיחה שסביב בתגובות. שיקרא ויידע עליך – מה יידע עליך? אפשר שבטחת בו יותר ממה שבטחת במי שאת?

את מזכירה לעצמך שהלקח של הפעמים הקודמות היה להקשיב לבטן. את צלחת לוויין בשרנית, אוזן כרויה ענקית, מרטטת, קולטת תמסורות מערים שכנות ואת נביחותיהם של כוכבים מרוחקים, מהבהבים. מקשיבה בכל מאודך הדווי, בעצימת עיניים, בהתכוונות נעצבת. פלומתך הדקיקה נסמרת בהבנה. נדמה לך שהמלמול המבולבל הזה פירושו דיבור בשני קולות, בעשרה, בשישה, במאתיים. בקקפוניה בלתי אפשרית של המיות, שידולים, אזהרות, מעצֵבות, תבהלות, רוגענים, חורבנים ובולענים. את שואלת עצמך אם להרחיב את הדרמה לשני אנשים או להניח למניעיו ולנסיון להבינם.

ואין לך מושג קלוש אם את הורסת במו ידיך הטפשות את הקנוקנת הענוגה והנדירה להפליא הזו, שצמחה ביניכם, או שאת מצילה את עצמך מצרה גדולה. מזגך ההפכפך, החם-קר, שוב מקדים אותך. שהרי את כל זה כתבת לפני שבוע, וגנזת כדי לא לעצב מציאות מגבילה במלותיך. נתת לו את זכות הראשונים. ואת שוב עוצרת להקדיש לעצמך כמה דקות של בוז וזעם על שאת פוחדת להטיל את עצמך להרפתקאה. ומשהו בך כבר יושב ולוטף מצח ביד קרה ומנחם שיום אחד זה יקרה נכונה, בלי סייגים ועצירוֹת-בחריקה-נדאגת. שלו. שלך. יום אחד.

(לפני שלוש דקות סגרנו את השפופרת בפעם האחרונה. סיפרתי לו על נטייתי הנפשעת להזדחל בסדקים, וביקשתי טובה: שיגיף היטב את הדלת מאחורי ללא אפשרות חזרה. משהו חייב להילמד מכל העבר הזה המרשרש בשובלַי. לא עוד. לא עוד מי שאינו פנוי/רוצה/מסוגל/יכול לאהבני בכל לבו. ושיהא זה לב אמיץ וחזק ורחב עד מאוד)

(והזמזום שמתחת למצח מתלחש: סופמשחק, זוש. נראה שהגעת לנקודה הקיומית בה סך פחדיך וכאבך עולה על סכום תקוותיך ושמחתך).