השקט מרחף מסביב כמו פרפר לילה. כהה. חשאי. אני פשוקת רגליים, פשוטת ידיים, פזורת שיער, שרועה על המיטה, מנסה להירדם. החושים מתחדדים מיד כשכבה האור, נשלפים קצת החוצה, מתמקדים מחדש, כמו משושים של חלזון, כמו זום במצלמה.
ראשו של המאוורר מסתובב לכאן ולכאן, כמו שופט במשחק טניס. הוא מזמזם קצת, ומשום מה, זה נשמע בדיוק כמו הפתיחה של ארבע העונות. זו יצירה שהיתה יכולה להיות יפהפיה, אילו לא היתה כל כך שחוקה. שחוקה עד מוות. אני נהיית חירשת ליופי שלה, אלא אם מישהו פתאום משמיע לי ביצוע כל כך חריג שמוציא אותה מהקונטקסט, כמו איזה ביצוע של כלי נשיפה ששמעתי לא מזמן. מובן שזה אידיוטי שהשיפוט האסתטי שלי יושפע מרפטטיביות, ומצד שני, זה קצת מוכיח שאחד מהקריטריונים לשיפוט כזה הוא ראשוניות/מקוריות.
אני רצינית. לא מדובר בדימוי. המאוורר שלי משמיע זמזום. קלוש מאוד, קרוב לסף השמע, וזה נשמע בדיוק כאילו שכן רחוק ואובססיבי משמיע את המשפט הראשון בפתיחה של ארבע העונות שוב ושוב. במקום להיות מוקסמת ולשער שאני משתגעת, כפי שודאי הייתי עושה בגיל 14 (בלוגים של בני 14 מתאפיינים בהרבה אספירציות רומנטיות של אולי-אני-משתגעת. "הטעם של השוקו דיאט היה היום מוזר. אולי אני משתגעת"), אני מנסה למצוא הסבר פשוט.
זמזום המאוורר אינו אחיד, תוצאה של תנועת ראשו, ואולי גם של אי דיוק קל בהרכבה של הכנפיים. ייתכן שגם יש איזה מיני אפקט דופלר בגלל התנועה, והתאבכות של הגלים בחזרה? לא, אני מניחה שבשביל זה צריכים היו להתמלא שני תנאים: כנפיים בעלות מהירות סיבוב גדולה בהרבה, והקשבה יותר מרוכזת שלי בשיעורי הפיזיקה, אי שם לפני שנות דור.
הסבר הגיוני 1: המוח חייב להבין את הגירויים המוצגים לפניו. הוא יודע לסנן רעש רקע אחיד, אבל לרעש לא הומוגני הוא מנסה להצמיד פרשנות. נעשה חיפוש מהיר בקבצי הקול של זכרונותי, ונשלף הכי דומה, (זה מעליב או מחמיא לו?) ויואלדי המנוח זצ"ל.
הסבר הגיוני 2: אני מפתחת גידול במוח, באיזור עצב השמע. זאת, בנוסף לפרוגנוזה של היותי היפוכונדרית.
הסבר הגיוני 3: אני משתגעת.
פשפוש קצר בזכרון (שטפתי ידיים לפני שדחפתי אותן לרקמה האפרפרה, העדינה) מעלה שאין לי מכרים טכנאי קול לשאול אותם. יש אי שם בפאתי מוחי ערימה של תעלומות לא פתורות סופית, המחכות למומחה או להצטרפות מקרים שתבאר אותן. תהיה זו עוד אחת מהן.
דוגמה לתעלומה שנפתרה לא מזמן: לפני כך וכך זמן (מה, כבר חלפה שנה?), פסענו ש' ואני אל גלריה אלון שגב, התת קרקעית והקלסטרופובית אך המוצלחת, לתערוכה של סיגלית לנדאו. "הולמת" הוא שם התואר שאני מצמידה לאמנות של לנדאו. הולמת במובן של אגרוף בבטן, לא במובן הויקטוריאני. מסוג הדברים שיוצאים מהם עם גרון חנוק ומעט מאוד חשק לדבר. החשק מגיע אחרי העיבוד, זמן מה אחר כך. אני חושבת שאמנות טובה משפיעה כמו מיקרו-טראומה, אבל זה כבר לפוסט אחר.
הלומות כדבעי, יצאנו מהגלריה ונכנסנו למעלית כדי לחזור אל גובה פני הים. לפני הלחיצה על כפתור ה"ל" (בבנינים פלצניים לא תראו כ של כניסה או ק של קרקע. ל של לובי, או של למה-מי-אתם? בלבד, לשירותכם) סקרתי כהרגלי את הכיתוב על שאר הכפתורים. זה הרגל שנשאר עוד מספרי הילדות של רואלד דאל.
בקומה 2, נדמה לי, היה כתוב על הלוחית: מהות החיים. דינג. משכתי לש' בשרוול והצבעתי עם הסנטר. תוך שתי שניות היינו מול הדלת המהודרת, הנעולה ומוגנת האינטרקום שעליה השלט הסתום: "מהות החיים". החלפנו מבטים. מהות החיים, פה, מאחורי הדלת? כמו שתי עברייניות טינאייג'ריות, לחצנו על הפעמון, חצי גוף מסובב ומוכן למנוסה. לא ענו. הצצתי דרך חור המנעול, ראיתי חלק משולחן בהיר וכורסה עם ריפוד מודפס. קצת משרדי בשביל מהות החיים, לא?
האינטרקום הוא מהסוג שיש בו גם לחצנים מספריים, כך שאם את מקישה את הצירוף הנכון, את יכולה להיכנס. ניסיתי את כל הדיפולטים הידועים. ניסיתי את יום ההולדת שלי ושל כל אהוביי, בכל זאת, אם מהות החיים, זה צריך להיות מותאם אינדיבידואלית לכל אחת ואחד, לא? לא. מהות החיים נשארה בלתי מושגת, מאחורי הדלת. אחרי כמה נסיונות (איפה פיינמן כשצריך אותו?)התייאשנו והלכנו. עוד תעלומה קוטלגה בפינה החשוכה ההיא.
וכמה שמחתי כששערוריית שרי אריסון הגיעה לכותרות. כי רק אז יכולתי לקרוא שיש לה מיזם בשם מהות החיים, (האמת, כוונתה טובה, מסכנה, קשה להיות מיליארדרית ושיאהבו אותך בשל עצמך) ולהיזכר, שאכן, קומה מעל מהות החיים שכנו להם המשרדים של אריסון. מישהו יודע מה תאריך יום ההולדת של שרי אריסון?
מ.ש.ל. (עזבו מה שרצינו להוכיח. להוכיח זה טריוויאלי. מה שרצינו לדעת)