ליתר דיוק, פוסט לרגל הכניסה האלף.

אני טובעת ברעיונות. ראשית, יש לי את שלי. ואחר כך, האוקיינוס שמסביב. יש התפוצצות אוכלוסין בבלוגוספירה. מילים מילים מילים. (מילים טובות רעות שמחות עצובות יפות מכוערות מעניינות משעממות שפויות הזויות מטורפות קסומות גועליות שונאות אוהבות רוחניות ארציות דוחות סקסיות מתנצלות מעליבות מתעלמות מתייחסות מרוממות משפילות מפוכחות מסוממות חתרניות פשרניות פלרטטניות אדישות ישירות מסתוריות פותחות סוגרות הופכות מיישרות חוקרות מניחות מנתחות שואלות משיבות מסכמות מפרשות מפשרות מלהיטות מרגיעות מלעיזות משבחות מחצינות מפנימות) וכל בלוג הוא עולם ומלואו, גם אם רובם לא מעניינים אותי.

בעצם אנחנו שוחים במרק קוסמי וירטואלי, שבתוכו, כמו בועות קצף באמבט, צפים להם הרבה יקומים מקבילים. זה לא חדש. זה מה שהאינטרנט גרמה למידע להיות. אבל כאן מדובר במשהו שונה ממידע נטו. מדובר במחשבות. ברעיונות. אפשר לקרוא לזה מידע סובייקטיבי, בניגוד למידע אובייקטיבי. ולא שקודם לא היה כזה באינטרנט, אלא שעכשיו הוא מאורגן. ושופע. כאילו שבאותו אמבט שהזכרתי קודם, מישהו פתח את הברז, ושפך בקבוק שלם של קצף אמבט באריזה משפחתית. מבחינה מימטית, הבלוגוספירה היא חלום רטוב. מדגרת מימים אימתנית המאפשרת מעבר מהיר ויעיל מאוד שלהם.

ועכשיו אני, אזרחית ואלוהים של יקום "זו ש", מחפשת משמעות ומילים של אחרים ולעתים גם את האחרים עצמם. ומלאכת הסינון נעשית קשה עד בלתי אפשרית. חשבון פשוט. מדובר בקירובים בלבד. נכון לעכשיו, ישראבלוג עומד על המספר הסידורי 9339. להערכתי רק ששים אחוזים מהבלוגים אכן קיימים, שכן חלק מסוים נמחק לאחר הפתיחה. כשבודקים את מאה הבלוגים האחרונים שנפתחו, מגיעים לשיעור הנ"ל. כלומר, אפשר להניח שקיימים כרגע בישראבלוג כ 5600 בלוגים. קשה מאוד להעריך כמה מהם פעילים ומעודכנים, כי תדירות העדכונים נעה בין פעם בשעתיים לבין אף פעם.

ונניח שאני קוראת באופן קבוע כעשרה בלוגים בישראבלוג לבדה.

ראשית, מדובר בסלקציה אימתנית. 10 מתוך 5600 זה אומר שאני קוראת בלוג אחד מתוך כל 560. כקנה מידה - אין אף פקולטה או משרה שהסלקציה בשעריה היא כזו. ויש צורך אמיתי לסנן, שלא להשחית את הזמן על זבל. מצד אחד זה אומר להיצמד לכותבים שאני אוהבת לקרוא. מצד שני, כמה כותבים טובים שוחים להם אי שם בזרם הרעיונות ואני מפסידה אותם? ולכן אני ממשיכה לשוטט, כמו לוויתן גדול ששואב אל תוכו כמויות של מי ים, ואז הוא מסנן מתוכם פיסות פלנקטון זעירות ויורק את השאר. מדובר בסלקציה פנימית שהקריטריונים שלה נקבעים אך ורק על פי טעמי, ולכן המושג איכות יהיה יחסי יותר כאן. זו אינה ספרות, ולמרות שכמה קריטריונים יישארו משותפים, לכתיבה הבלוגית יש גם ייחוד, שלדעתי מתמקד בחוסר המחויבות לנראטיביות, ובמודל הזדהות שונה. במקביל, כל אחד מהקוראים חייב להפעיל סלקציה, כי הכמות היא כזו שבלתי אנושי להכיל אותה.

שנית, נניח שהבלוג הממוצע מתעדכן פעם בשלושה ימים. זה אומר, כשבעה פוסטים לקרוא ביום. בפועל אני קוראת יותר, כי ישנו גם גורם השיטוט האקראי מלינק ללינק, שכזכור, הוא מה שעושה את האינטרנט למה שהיא. על זה צריך להוסיף בלוגים שאני קוראת במקומות אחרים, ונגיע לסך של כ-20 פוסטים ביום ממוצע (אני קוראת מהר). כל פוסט עמוס ברעיונותיו ומחשבותיו של אדם אחר. אין הדבר דומה לקריאת ספר, או לפחות לקריאת רוב הספרים, כי הנראטיב הספרותי בדרך כלל מחויב לעקביות מסוימת, זו שכותב הבלוג אינו מחויב לה. אין את העושר הדקדנטי שנובע מהאינטגרציה של קולותיהם של 20 כותבים (ואין הדבר דומה לסופר מוכשר הבורא קולות לדמויות שונות). מעין מטא-נראטיב המכיל בתוכו את הבלוגוספירה כולה.

המקום הזה נושא מעצם הגדרתו זיהום מימטי קשה. איך אפשר לזכור מי אמר מה, מה מרעיונותי הוא שלי, את מה קראתי כבר איפשהו, מה כבר נאמר, מה עדיין לא? איך אפשר לחדש? איך אפשר לרגש או להתרגש? לבטיי כקוראת דומים ללבטיי ככותבת.

ובכל זאת, ככותבת, עדיין נמשך הצורך שלי בכתיבה. כקוראת, אני מתעייפת.

אחד שיודע לנוח