ויותר משבא פוסט זה לנסות לענות, הרי שהוא בא לשאול שאלות.

אינפרנו של פיח, מתחת לעיריית ת"א. הממשק מקשה על אינטגרציה סבירה של תמונות, סלחו נא.

רולאן בארת, בספרו "מחשבות על הצילום", כותב:
"אינני צלָם, אפילו לא צלם חובב; אני קצר רוח מדי. אני מוכרח לראות מיד את מעשה ידי (פולארויד? משעשע אבל מאכזב, אלא אם כן עוסק בכך צלם גדול). אני יכול לשער שהריגוש של המבַצע (ואם כך, מהות "הצילום על פי הצלם") יש לו קשר כלשהו לאותו "חור קטן" (סטנופ) שבעדו הוא מסתכל, מגביל, צר צורה וקובע פרספקטיבה למה שהוא מבקש "לתפוס" (להפתיע). מן הבחינה הטכנית אמנות הצילום נמצאת בצומת שמצטלבות בו שתי דרכי פעולה נבדלות – האחת כימית, כלומר פעולת האור על חומרים מסוימים, והאחת פיסיקאלית: עיצוב צורה באמצעות מכשיר אופטי... אין אני יכול להצטרף לעוסקים בסוגיית "הצילום על פי הצלם" (והם הרוב). היו לי רק שני נסיונות: של זה שמביטים בו ושל זה שמביט (בצילום, ז.ש.)"
(רולאן בארת, "מחשבות על הצילום", עורך הסדרה: מנחם ברינקר, עברית: דוד ניב, בית הוצאה: כתר)

יש לי מצלמה דיגיטלית, תוצרת קוריאנית עלומת שם למחצה. אני חושבת עליה כשאני קוראת את השורות של בארת. אני חושבת על בארת. מה היה אומר לו היה חי עכשיו, בעידן הצילום הדיגיטלי? האם היה מחזיק מצלמה משלו ועורך ניסויים בצילום, ומגיע למסקנות אחרות על מהותו, או שהיה פוטר את הצילום הדיגיטלי כעוד סוג של פולארויד?

המיידיות הבלתי נסבלת של הצילום הדיגיטלי עושה אותו נגיש, מפתה, עממי. אנחנו, שרגילים להתייחס ביראת כבוד מסוימת לפריים המצולם, שכן עד כה היתה דרושה טרחה מסוימת וגם השקעה כספית כדי להביאו למצב זה, איננו רגילים לסתמיות הבנלית הישירה של הצילום הדיגיטלי.

נסעתי לפני כמה ימים ברחובות תל אביב, הצבתי את המצלמה בצמוד לחלון ולחצתי על כפתור הצילום מדי כמה רגעים. נהג המונית שבה נסעתי לא התבקש לשתף פעולה. הוא נסע לפי תנאי הכביש, כלומר מהר. כשאני מביטה בתצלומים שהתקבלו, הם נראים לי במבט ראשון צופני סוד. ובמבט שני – סתמיים. הם הקפאה של רגע בחיים, וכמוהם, חסרי ייחוד רוב הזמן.

הסינון, חיפוש הפריים המשמעותי, אלה הפעולות שעושה צלם טוב לפני שהוא לוחץ על ההדק. אמנם, ייתכן שיצלם כמה תצלומים שונים, אבל בתחילת מעשה הצילום עומדת מחשבה וכוונה. נכון שיכולתי לצלם אקראית גם במצלמה רגילה. אבל תודו, שמפתה פחות. אם יש משהו שאני שונאת זה לקחת קונטקט (הדפסה ממוזערת של פילם שלם) ממעבדת צילום ולראות שאין בו אף תצלום שמתחשק לי להגדיל מתוכו.

במצלמה הדיגיטלית, הסינון, אם בכלל, יכול לבוא אחרי הצילום. אפשר לראות מיידית איך התקבל התצלום, ובהתאם לכך לשקול אם להמשיך לצלם. אפשר לצלם כמויות מבהילות של תצלומים ללא כל התכוונות, ואחר כך, בכוחה של המקריות לבדה, למצוא (אולי) מתוכן כמה תצלומים טובים. ויש בכך יותר מאשר שמץ של כניעה לבינוניות, שהיא לגמרי בלתי רצויה.


אינפרנו של אלרגיה. פריחה מעל כיכר מסריק. בקושי בינוני.

"הצילום אינו אומר (לא בהכרח) מה אינו קיים עוד אלא רק – ובביטחון – מה היה. הבדל זה הוא הבדל מכריע...מהותו של התצלום היא לאשר את קיומו של מה שהוא מייצג. פעם קיבלתי מאחד הצלמים תצלום של עצמי. לא זכרתי, למרות כל מאמצי, שתמונה זו צולמה בשעתה... בלבול זה שבין הוודאות לבין השכחה הטילני למעין סחרחורת, למעין חרדה "בלשית"... הלכתי אל תצוגתו של הצלם כאל חקירת משטרה, כדי ללמוד סוף סוף מה שלא ידעתי על עצמי.
שום כתיבה לא תוכל להעניק לי ודאות זו. זהו המזל הביש (אבל אולי גם להט התענוג) של השפה – שאין לה היכולת להעיד על האותנטיות שלה. המהות של השפה היא אולי העדר יכולת זה, או בנוסח חיובי יותר: טבעה של השפה שהיא בדיונית; הנסיון להפוך אותה למשהו שאינו בדיוני נדרש למנגנון עצום של אמצעים. אנו מגייסים את ההגיון, ואם אין הגיון – את השבועה. אבל התצלום אדיש כלפי כל מתווך. הוא אינו ממציא (ראיות). הוא הראיה עצמה... הצילום מתאמץ רק כשהוא מרמה" (שם, שם)

התפתחות עיבוד התמונה הדיגיטלי שומטת את הקרקע גם תחת טיעונים אלה. כיום, אני מביטה בתצלום, ואין לי כל בטחון במהימנותו. להיפך, בתחומי צילום מסוימים, כמו בצילום לתעשיית היופי, אני יכולה להיות בטוחה שנעשתה על התצלום מניפולציה מסוימת. התצלום כבר אינו מאשר את קיומו של מה שהוא מייצג. הוא מאשר את קיומה של אמת וירטואלית כלשהי, שיכולה לחפוף את אותו רגע מציאות שהונצח, אבל אינה מחויבת לכך. אני, כצופה, מודעת לעניין הזה, ולכן הצפייה עצמה, מעשה ההסתכלות, משתנה. בין השאר, עלי להחליט האם אני מאמינה באותנטיות של התצלום.

בכך מתקרב הצילום לעולמה הבדיוני של השפה, כפי שהציג אותו בארת. כיום, אין אף אמצעי תיעוד מהימן היכול לשמש כראיה לקיומו של עבר כלשהו. הכל נזיל, ניתן לזיוף. הדבר האמיתי היחיד הינו מה שאנו יודעים שאנו חווים בהווה, וגם כאן, חלק הארי של פרשנותנו את המציאות הוא מוטה ומטעה. ההווה אף הוא אינו קבוע, שהרי הוא מחליק בתהליך רציף אל העבר, מכאן שהוא חמקמק כמעט כמוהו. מה נותר לנו, בעזרת מה נוכל לעצור את הסחף?

הזכרון, אתם אומרים? אה, כן, הזכרון. ובאמת, איפה הייתי?