ימים, נבהלת:
האהבה הזו גדולה ממידותי

לילות, חורקת בשינֵי רוחי.

[אשרי, יש לי אליבי] סקיצות מן המחברת: אשל ישן רשום בפיילוט שחור, עם מספריים, אופטלגין, קוקייה אדומה, געגוע.

(אם עלי להתרכז באיקס זה סימן מובהק שוואי יצוץ במלוא עוזו. לזכור לספר לכם גם על "וונוס העולה מן המקרר")

רעיון לתרגיל שנקרא "מבט" שנתנה אלונה פרידברג בשיעור ווידאו ארט.
(אני בוחרת: המבט הציבורי, זה החודר ופוצע, או מתעלם, זה שעובר-חותך כלייזר רפואי, בעיקר. מחשבות בלתי ערוכות בכתב או בדי.וי.)

נשים שמנות הן נוכחות נעדרות ברחוב ובשיח הציבורי, מתגשמות-נשלפות לרגעי גינוי קצרים.
מתי בפעם האחרונה הלכתם אתם ברחוב והייתם אוויר, למשל.
הסתירה המהותית שבין המרחב המורחב שהגוף תובע לעצמו מעצם היותו,
לבין צמצום מקסימלי של נוכחות הנכפה עליו מבחוץ.

[רעיון צדדי: כמוסות שקט: בלב מטרופולין הומה, תא עשוי זכוכית מבודדת, חד כיוונית, עגול, כרוחבו של אדם, מערכת איוורור פנימית, גישה חשאית. לעמוד בתוכו ולהיות בלתי קיים, לתת לזרם האנושי לשטוף אותך משל היית עץ. לחשוב על כמוסת שקט כזו בליבו של מעבר חצייה ברובע העמוס ביותר של טוקיו. הכמוסה מארחת למשך שעה תמימה של התאיינות. יפנים ימותו על זה. יזמינו מקום באינטרנט, יתחרו עליו במכירות פומביות פרועות, ניצוצות הפלטינה הניתזים בקרב כרטיסי אשראי, מדיטציית ההמונים הבודדת ביותר]

מה ההיפך מן הדנידיניות הפרדוקסלית של השומן?
אולי:
אשה שמנה, לבושה ככלה, משוטטת ברחוב, חמושה בצלם חתונות מן הסוג הסטנדרטי,
עושה פוזות חסרות בושה במפגיע למצלמה.
מאפס למאה במחי כמה מטרים של אורגנזה לבנה וטול.
(אזהרה חשובה של אלונה:) לא הגרסא הגרוטסקית וגם לא מעוררת הרחמים של העניין הזה.
אזהרה לשימוש עצמי: להיזהר לא להפוך לפיספוסים.

תמצית: האשה השמנה (שהיא, למשל, אני), כופה את הניראות שלה על הזולת.
בעצם, לא להיכנס לשאלת הכלה, סמל אולטימטיבי (נגיד) לנחשקות נשית (בעיני הנשים עצמן? בעיני מי?),
האיקונוגרפיה של הכלתיוּת, הסצנות החשודות מיידית שאורבות בזכרון, למשל,
כלת-קצפת נסה לאורך המעבר בכנסייה, רחשם של האורחים המסופסלים המשתאים.
משל אחר, ג'וליה רוברטס, איילה אשלח אותך, נמלטת ביום חתונתה, רכובה על סוס (?).

הכלה השמנה קוראת תיגר על הדימוי הזה - על הפי אנד שבו הנמלטת השברירית
נופלת הישר בחיקו של גבר חלומות מתוקן יותר מזה שעזבה, כזה שגם מוריד את הזבל.

שאלת המחקר: מה יחסו של הכלל, זה המכליל, זה המוציא מן הכלל:
התיתכן אהבת עבור (כלה) שמנה?
ויש לשאול את השאלה הזו בהטיה זהירה מסוימת של הצוואר, שכן זו אינה השאלה האמיתית,
זו השאלה ששואלת הכלה השמנה את הרחוב,
(ואת צופי הסרטון שתצלם, היא מקווה שזו השאלה האמיתית, בערמומיות שקופה שכזו).

התשובות הן שמעניינות אותה, אלה שתימסרנה במבט,
חומל? מפרגן? משתאה? מגנה? בז?

הצלם הוא המפתח האמיתי להצלחת המחקר. הוא שואל את השאלות.
חמוש במצלמת-דֶמי אחת בולטת וכבויה, ובכך מגלם את תפקידו, ובמצלמת וידאו אחת נסתרת,
הוא מלווה אותה, משתרך מעט מאחוריה. כשהיא נעלמת לרגע מן הפריים הוא מפתח שיחה עם עוברי אורח, מדובב אותם. (לא מתוך בוז במטבע חליפין, אלא מתוך רצון לקבל תשובות כנות, לנטרל את גורם הלא-נעים, שאנחנו רק מניחים את קיומו).

"היית מתחתן עם אחת כזאת?"

לוקיישנים אפשריים: להתחיל בזהירות: צפון דיזנגוף, איזור שרגיל לכלות, מראה שאינו בולט במיוחד שם, ולכן הסיכוי הגדול ביותר לקבל תגובות שמנוטרלות מהאטרקציה הבסיסית של דמות הכלה המשוטטת, ומתייחסות יותר לגופה של עניין.
שוק הכרמל, מתוך סקרנות טהורה.
(הכלה המדומה תצטרך לחגור על האגו שלה סכי עיניים ממתכת? או שמצווה לשמח כל אחת ביום חתונתה?)
זו התנסות שנראית לי חשובה. זו שאלה שמסקרנת אותי. זה משהו שאני רוצה להגיד.

[לא התנסות הכלה, זו בפני עצמה לא מעניינת, כשהייתי ילדה חלמתי להיות אסטרונאוטית או בלרינה, אבל לא כלה, ובפעם האחרונה שהתחתנתי (שהיתה גם הראשונה), עשיתי את זה בשמלת ארגמן בכלל, וגם זה בקושי].

להתעצבן על עצמך נתפסת עושה מה ששנוא על חברתך:

למה צלם ולא צלמת? אולי כדי שהאנשים שהוא מדובב ישתפו פעולה ביתר קלות,
הוא הרי איתם ומשלהם,אולי בחזקת חשוד ברגעים שהוא מגיח, מלווה בכלה, אבל היעלמותה מאפשרת לו שינוי דק שבדקים בהבעת פניו, או החלפת מבטים עם האיש בתחנת האוטובוס, שיבהירו שהוא לא מהצד של הכלה, ויתניעו את הדיאלוג. הצלם הוא הגשר, לכאורה מתלווה בעל כורחו, מתפרנס מן הכלה, ולכן אינו יכול להיות בררן, מנוּע מלהביע את דעתו המלאה, אבל גם אינו נחשד כמישהו שיש להציג מולו נימוסים מזויפים.

על הצלם להיות עממי במידה וחברותי ופתוח, הוא מנהל את האינטראקציה.

קשה על סף הבלתי אפשרי לי, להפקיד כל כך הרבה מפתחות בידיו של מישהו אחר. להכיר בעובדה שזו תהיה יצירה שלמרות שהיא נטו אני, אינה נטו שלי, שהצלם שווה זכויות.
למצוא את האדם המתאים, זה שיש לו העין והלב והיכולת והכשרון להשתלב ולדובב.

[הפקה: מצלמה נסתרת אחת, מצלמת דמי אחת, שמלת כלה במידה גדולה, תסרוקת של כלה, איפור של כלה. מסובך, אבל לא בלתי אפשרי. אולי חסויות. אולי מישהי שהרעיון ידבר אל ליבה מסיבות אישיות ותתרום את השמלה שלא היה לה לב לזרוק אבל גם אין ממש מה לעשות איתה]
(האם זה נכון שבאופן אירוני, גם בסרט הזה השמנה תמצא עצמה מוסתרת בשולי הפריים?)

האם נכון להציג את תהליך התכלותה, להתעכב על שנצים, פנינים, תוספות שיער מתולתלות?
נראה לי סוחף למחוזות של ריאליטי טי ווי, לא כיוון שאני רוצה בו.
אולי לפתוח בשוט מלכותי שבו הכלה יורדת לצליליו של מארש פאתטי במדרגות "רסיטל",
ליצור ציפיה לסרט מסוג מסוים? (זהירות גדולה ממלכודת ההתקרבנות, הסכנה הגדולה ביותר).

(לחכות עם זה עד שיימצא הצלם המתאים או יתאדה החשק. כן, כנראה)