אני אלופה בזה: להעמיד פנים שאני הכי אדישה בעולם, ממש בודהה של השאננות,

ומבפנים להתכרסם עד העצם.

לדעתי זו הסיבה (ולא גידול, למרות שכהיפוכונדרית מושבעת אני ממהרת לחשוד) שסבלתי מכאב ראש מטריד למדי בכל בוקר משך השבועיים האחרונים, כולל יומיים של סחרחורות משונות. לקום בבוקר עם כאב ראש זה לא תענוג, אבל סחרחורות, גם הקלות יותר, מפחידות פי כמה, הסחרחורת מקמטת את העולם למשהו מוכר אך מעוות, ומתחשק להגיד לה, למציאות, בטון מאיים: אם תמשיכי לעשות פרצוף, הוא ייתקע לך ככה לכל החיים.

באורח לא בלתי צפוי, ככל שהפרויקט הזה החל לפתור את עצמו, כך הרגשתי יותר טוב,

מה שאיפשר להאיץ את הטורים בראש למהירויות עברייניות ממש.

הפרויקט? בשלבי ליטוש-מחשבה אחרונים, לפני תחילת שלב הביצוע.
לו רציתי לפרט את כל הגלגולים שעברו עלינו, הייתי מבלה שעות בכתיבה, והשעות הללו, כמו שאומרים, נחוצות במקום ממנו הן מגיעות. אסכם, שרעיונות באו והלכו כדוגמניות מסלול על ספידים, ושכאבי הראש פסקו בערך בשבת הזו, כשקיבלתי – ככה סתם, באמצע הרחוב – במתנה את אבן-הראשה, סביבה מסתדר הפרויקט כאילו תמיד המתין לי שם,

וכל שהיה עלי לעשות הוא לכייר אותו מהחומר האפור, הלח.

הראש מזדמזם קשות, קשה להתרכז כאן. יותר מדי קולות, פחות זמן לחשוב.

עמכם הסליחה. סברתי שזה יהיה פשוט לשתף אתכם בשלבים, אבל אני פשוט לא מצליחה להדביק את קצב המחשבות, על אחת כמה וכמה לכתוב אותן, מתרוצצות ככחבורת כלבים מזי רעב שהריחו פסטרמה מאחורי גדר נמוכה.

אני מתנצלת בפני כל מי שלא עניתי להם עדיין כאן ובעיקר במייל, זה בהחלט בתוכנית, אני מקווה שבקרוב.

נ.ב. אם יש טכנולוג מזון באולם, או כימאי שמתמחה במייצבים, מאוד אשמח לדבר איתכם, תודה.

הפעם בפינת שלטים שהצהילו את רוחנו: אמא, אני לא רוצה להיגמל.