| 7/2003
מראה מראה שעל הקיר
נורמן רוקוול, נערה מול מראה, 1954
בשעה שאתה נושף בראי, הוא עשוי
להפוך לשקוף.
אתה תראה אנשים
מתים,
אהובה, או
(אם אתה מת ואוהב עצמך מאוד)
צילום ישן
שלך, בן חמש,
על שפת הים
על שפת הים
(אלכס אפשטיין, מתוך "כותב לנינגרד ושירים אחרים", ספרו הראשון)
התאהבתי בשיר הזה בקריאה ראשונה. משהו בו חודר אל מתחת לפני העור, משהו חמקמק, שלקח לי זמן לנסות וללכוד. אני חושבת שהמחבר הצליח לבטא כאן, בצורה תמציתית ביותר, את המתח בין הפן היומיומי לבין הפן המאגי של המבט במראה. (ראי, מראה, שיהיו בריאים באקדמיה ללשון. שתי הצורות מקובלות עלי). השיר שלח אותי לאודיסיאה של הרהורים מול המראה, בנסיון להבין את קסמו, קסם המראה.
המראה משקפת את מה שמולה. בידינו, בני האדם, ממציאיה, (אם כי היא היתה קיימת קודם לכן בצורה של השתקפות בשטח פניהם של נוזלים שונים) המראה היא כלי לשיקוף עצמי. היא יוצרת כפיל שלנו, אותו ניתן לבחון פנים אל פנים, מה שהעצמי מתקשה לתפוס בלעדיה. לפי לאקאן, שלב המראה, השלב שבו הילד מזהה את עצמו כאדם שלם ונפרד במראה, הוא שלב חשוב בהתפתחות האגו. (גם דולפינים, אגב, מזהים את עצמם במראה. חכמי חלם, לעומת זאת, לא הגיעו לשלב זה, של הבדלה בין המציאות לבין שיקוף שלה, וחשבו ללכוד את הירח, כלומר את השתקפותו, בבאר). למעשה, המראה מאפשרת לנו להיות גם חשפנים וגם מציצנים. מי שחושב שאני רומזת פה למדיום מסוים, כנראה צודק.
בחלוקה מהירה, יש כמה סוגים של שיקוף במראה.
השיקוף החיצוני
השטחי, המהיר. המראה כמשקפת מציאות. זה שיקוף שלרוב משמש על מנת לבחון את עצמנו מבחוץ, כפי שאנו נתפסים בידי הזולת. הוא מתייחס בעיקרו למהות הויזואלית שלנו. קשה מאוד להתגלח או להתאפר ללא מראה. גם השיקוף הזה אינו אובייקטיבי, אלא הוא בעיני המתבונן, ואתן כאן כדוגמא את האנורקטית המסתכלת במראה ונראית לעצמה שמנה להפליא. במיתולוגיה היוונית זכורות בתולות הים המפתות הישובות על סלע, מסתרקות ביד אחת, ואוחזות מראה בידן השניה. עליהן להיות במצב של עירנות תמידית לגבי המראה שלהן, שהוא, לצד שירתן, מהווה את כוח הפיתוי שלהן.
בתרבות הצריכה המודרנית, הצרכן מוחזק כל הזמן במצב של דימוי עצמי נחות, של חוסר שביעות רצון מעצמו, במיוחד מן האספקט הויזואלי, כדי שייווצר אצלו צורך לרכוש מוצרים שאמורים לסייע לו לשפר את עצמו. זו הסיבה שבקניונים, במכוני כושר, ובחנויות, יש תמיד שפע של מראות. לעומת זאת, המביט שבע הרצון מעצמו, עלול להילכד בעבותות קסם מול השתקפותו. הנהר בו הביט נרקיס היה לו למראה, והוא התמכר להשתקפות היופי שלו. זה לא מפליא שצרכני הקוקאין, סם של אגומניאקים, אוהבים לשאוף אותו מעל פני מראה קטנה.
המראה גם מאפשרת לנו לראות את עצמנו מזויות שאנו לא מכירים, כמו למשל, מאחור. בסיומה של תספורת מגיש לנו הספר מראת יד קטנה בה נוכל לבדוק את התסרוקת החדשה מאחור, כלומר, המראה מאפשרת לנו לראות את עצמנו מנקודת מבטו של הזולת. אני זוכרת את עצמי מוקסמת מארון האמבטיה בבית הורי, אי שם בילדותי. מי שמכיר את ארונות האמבט הקטנים בעלי שלוש דלתות המראה, ודאי זוכר בחיבה את האפשרות להביט בעצמו בפרופיל.
לפני המצאת הצילום, שימש הציור להנצחת רגעים חשובים. כשרצו להגדיל את האמינות של הציור כמתעד, היו לעתים משלבים בו מראה, כך שהמציאות המצוירת השתקפה במראה, שגם היא כמובן מצוירת, והיא גם חלק מן המציאות המצוירת. בימים דלי הטכנולוגיה התיעודית, כאמור, טרום עידן הצילום, עידן עיבוד התמונה והצילום הדיגיטלי, המראה בציור באה להוכיח שמה שתועד בו אמנם התרחש. עובדה, אפילו המראה על הקיר, לכאורה חפץ אובייקטיבי, מוכיחה. הו, התמימות.
דוגמאות ידועות מאוד לכך הן שתיים, ציורו של ואן אייק משנת 1434, "נישואי ארנולפיני", שבו על הקיר מאחורי הזוג תלויה מראה, המשקפת את צידם האחורי ואף את הצייר עצמו ועוד עד לחתונה, המשתקפים בעדה. גם בציורו החידתי של וולאסקז משנת 1656, "לאס מנינייאס" תלויה מראה על הקיר האחורי, ומשתקפים בה המלך והמלכה, הוריה של האינפנטה, הצופים בסצנה מחדר אחר. (בתמונה זו מסתתרת חידה גדולה יותר, שכן וולאסקז עצמו מופיע בציור, ולגמרי לא ברור איפה הוא עמד כשצייר, איפה עמד כן הציור, והאם הוא השתמש במראה גדולה לצורך הציור, כפי שנראה מהשתקפות החלק האחורי של הכן. אני עד היום לא הצלחתי להבין את התמונה הזו, אבל מילא). האמן המודרני שעשה את השימוש המקיף ביותר במראות הוא מיכלאנג'לו פיסטולטו. עבודות רבות שלו כוללות הצבת מראות מממוסגרות, בזוויות שונות, בחדר התצוגה. בעבודות אחרות גזר צילומים של דמויות והדביק על משטח פלדה ממורט, והתוצאה היא ציור שמשקף את החדר שבו הוא נמצא, ושהצופה הופך לחלק ממנו.
השיקוף המאגי
תכונות מאגיות רבות מיוחסות למראות, במיתוסים ובפולקלור. ישנן מראות המשקפות עולמות אחרים ולעתים גם משמשות כשער אליהם, ישנן מראות בעלות כוחות קסמים, ישנם יצורים לא אנושיים שיש להם יחסי גומלין מיוחדים עם מראות.
"מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?" המראה של המכשפה, אימה החורגת של שלגיה, היא מראה עם אישיות ועם דעות משל עצמה. היא מסוגלת לדווח מי היפה בעיר, והיא גם מסוגלת לתת עצות לחיסולה. מובן שקריאה של הרובד הנסתר של האגדה מעלה שמדובר בהתמכרות של האם המזדקנת לפולחן היופי (שיקוף חיצוני), וכן להחצנה של פחדיה הנסתרים ושל קנאתה בשלגיה, המתבגרת היפה (שיקוף פנימי. תכף נגיע).
כשאליס עוברת מבעד למראה, היא מגיעה לעולם שבו ההגיון עובד אחרת. מאחורי הסיפור התמים הזה מסתתרות תפיסות מורכבות של מתמטיקה ושל פיזיקה, הקשורות בעיקר לנושא הסימטריה, שזכו לאינסוף פירושים מאז נכתבה אליס. (הגרסא המוערת של "מבעד למראה" שתורגמה ע"י רנה ליטוין כוללת כמה מראי מקום והפניות מצוינות)
ב"שר הטבעות-שני המגדלים" לטולקין, במעבר של פרודו וסאם דרך הביצות, משתקפים במימי האגם (שאמורים לפעול כמראה ולשקף את השמיים שמעליהם) פניהם של המתים במעמקיו, מראה מכשף המושך את המביט להצטרף אליהם.
גם בספרי הארי פוטר ישנה מראה מאגית. המראה של אריזד, המשקפת בפני הצופה בה את מה שהוא הכי רוצה לראות, משמשת גם אחד ממנגנוני ההגנה המתוחכמים על אבן האלכימאים. כשהארי פוגש בה לראשונה, הוא רואה את הוריו, והוא שוקע בה כמעט כפי שנרקיס שוקע במראת הנחל.
לפי אמונה עממית עתיקה, אם בליל כל הקדושים תדליק נערה צעירה שני נרות אל מול המראה, תוך כדי אכילת תפוח, היא תראה את דמותו של בחיר ליבה העתידי מציץ בה מעבר לכתף. לפי אמונה אחרת, מראה שבורה מביאה מזל רע. כמו כן, המקור למנהג כיסוי המראות בבית אבלים אף הוא אמונה טפלה – האמונה שכפילו המשוקף של המת יגרור עימו את השתקפותו של כל אדם שיחלוף במראה אל העולם שמעבר. ערפדים, וכן גם השטן, נחשבים למי שאינם משתקפים במראות. מכשפות, לעומת זאת, נחשבו למסוגלות לשלוח את כפילות המראה שלהן לפעולה במקומן, אמונה שבגינה הורשעו נשים אומללות רבות כמכשפות למרות שהיה להן אליבי מוצק לזמן שבו בוצע הפשע עליו נשפטו.
בזרם הסוריאליסטי עסקו רבות בשאלת השיקוף המאגי של המראה. הפוסט מתארך קשות, לכן רק אאזכר ציור של דאלי מ 1937, הברבורים שמשקפים פילים, וציור של מגריט מ 1937-9, הרפרודוקציה האסורה, שבה אדם בגבו אלינו מביט במראה, וגם במראה רואים את החלק האחורי של ראשו, בניגוד להיגיון.
השיקוף הפנימי
מעבר לנקודת המבט החיצונית על עצמנו, ולשיקוף של עולמות אחרים, שמתאפשר כאמור בעזרתה, הדבר החשוב ביותר שעושה המראה בעבורנו, הוא לאפשר לנו מבט אל תוך עינינו. אמנם מבחינת פעולת המבט, לכאורה זו אותה הפעולה שאנו עושים בשיקוף החיצוני. אלא, שכשאנו מביטים בעינינו, אנו מביטים בעצמי שלנו. אלומת הקשב ששולחות עינינו מוחזרת אליהן בחזרה. המבט מתכנס פנימה.
העיניים הן שער הנפש. הסתרת העיניים מיוחסת לאנשים מנוכרים או בעלי כוונות זדון, ואזכיר פה כדוגמאות את ארנולד שוורצנגר מרכיב משקפי השמש כ"טרמינייטור", את הדוגמניות בצילומים של הלמוט ניוטון, משתקפות במראות מעצימות ניכור, חמושות במשקפיים או באיפור כבד שמסתיר את עיניהן; ואת מולי, הלוחמת השכירה מ"נוירומנסר" של ויליאם גיבסון, שיש לה שתלים מראתיים המסתירים את עיניה. במיתולוגיה מוכרות מפלצות כמו המדוזה, או הבזיליסק, שמבט ישיר בהן יגרום מוות מיידי. אפשר לעומת זאת להביט בהן בעקיפין, דרך מראה, כי אז המבט מותמר ואינו חודר ישירות אל הנפש, ולכן אינו מזיק.
באנגלית, Reflectionפירושו שיקוף, אבל גם הרהור. המראה מאפשרת לנו להביט (לכאורה?) אל תוך עצמנו, ולהחצין איזה מונולוג פנימי, כשהוא הופך למעין דיאלוג עם כפילנו שבמראה. ב"תמונתו של דוריאן גריי" עוסק ווילד בשיקוף הזה בדיוק, והציור של דוריאן, שמזדקן ומתכער ונהיה מפלצת במקומו, משקף את האני הפנימי שלו, תחליף לשיקוף הפנימי של המראה.
האמנית לואיז בורז'ואה עסקה בשאלת קשר הגומלין שבין המבט לבין השיקוף לבין המתבונן, כשיצרה מיצב-תא בשם עיניים ומראות (1989-93) שבו כלוב מגודר ובו עיני שיש המביטות במתבונן, ומראות בזוויות שונות, המשקפות אותו. המתבונן הופך לחלק מן המיצב, הוא מביט ומובט ומשתקף בו זמנית, ויחד עם זאת נשאר זר לחלל שבו מתבצעים המבטים, מנוכר גם לבבואתו שלו המוחזרת מן המראות ובינן לבין עצמן.
ובשיר הקצר והיפה של אלכס אפשטיין, שבו התחלתי, יש בעצם הכל. האדם הניגש אל המראה, עודו בחזקת מביט חיצוני. הוא ניגש (כנראה) מתוך כוונה מקורית להשתמש במראה שימוש בנאלי. אלא שאז הוא נושף עליה, ומכאן מתחיל תהליך ההתמרה של המבט שלו. המראה, כך מצוין בשיר, כמעין אזהרה, עשויה להפוך לשקופה, והשיקוף הופך מאגי – ניתן לראות בו את פניהם של אנשים מתים, או של אהובה. החלק האחרון, הנוסטלגי, של השיר הוא החלק שבו המתבונן ("אם אתה מת ואוהב עצמך מאוד") רואה את עצמו כילד על חוף הים. השיקוף עבר מטמורפוזה נוספת. זהו שיקוף פנימי, שיקוף של הנפש. המתבונן, כאדם מבוגר, מרגיש מת. במובן הסימבולי, הילד בן החמש, המאושר על חוף הים, הוא החלק שמת באדם המבוגר. תאוות החיים, החלומות, התקוות. המראה מחזירה לו את היכולת להיזכר באותו ילד, הזכרון של "על שפת הים" מתהדהד בו ובשיר, כמעורר תגובת שרשרת עמומה אי שם במעמקים, מה שמשאיר לנו את התקווה שאולי יאפשר המבט פנימה, אל עצמו, איחוי וחיבור מחדש עם הילד ההוא, השכוח, המשחק על החוף.
(התנצלות: לא התכוונתי שייצא כזה פוסט ארוך. אין לי מושג איך זה קרה. עימכם השמיכה.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
