(רציתי להיות פה יותר, באמת שרציתי. לא יצא.)

ההורים שלי, שזורקים כל דבר, השליכו גם אותו. הבקבוק ובו גיבורת ילדותי. זה היה בקבוק של ליקר בננות מתוק להחליא, שבתוכו בועת זכוכית ובה רקדנית בלט, שאם מתחת את הקפיץ שבתחתית הבקבוק, רקדה לצלילי תיבת נגינה. חיפשתי אותו אצלם לפני שבוע, נזכרתי בשעות שביליתי במתיחת הקפיץ ובהייה ברקדנית הזו, שבסך הכל הסתובבה, רגליה מתנופפות בכוח הצנטרפוגה, ידיה מורמות בפוזיציה השלישית, לא משהו מתוחכם, אבל לי זה הספיק. את הליקר שתיתי לאט ובסתר, לגימונת אחרי לגימונת, שלא יבחין אבי בירידה החשודה והעקבית בפני הנוזל, מסתחררת מהארומה האלכוהולית החריפה, רק כדי לראותה טוב יותר

(הייתי בת לא יותר משש והרקדנית פיתחה אצלי חיבה לריקוד ולליקרים. כשירד מפלס הרקדנית באופן חשוד ונחקרתי על כך, התחלתי לחלק את הלגימות שלי שווה בשווה, שתיתי מכל אוסף המשקאות של הורי, ובמיוחד חיבבתי משהו שנקרא "ליקר קורפו", משהו כתום מתוק ואלכוהולי מאוד, שבסטנדרטי השתיה של היום, נראה לי שהיו משתמשים בו לחיטוי אסלות)

יש לי סימפטיה למוכנות של אלטמן לבדוק את עצמו שוב ושוב. ראיתי לפני כמה שבועות ברצף את "הרקדנים" (החדש שלו), ואת "קנזס סיטי" (ישן וטוב), והבנתי שאין אצלו ציר של "התקדמות", יש שינוי, והוא אינו ליניארי, אפשר לצייר את דרכו בחלל, בודק את הקצה מכיוון אחד (נגיד, "תמונות קצרות") ואז הולך לקצוות אחרים (פרט א פורטה, רקדנים).

הרקדנים. כסרט ריקוד, זה עניין טעון מבחינתי, ובכמות גדולה מאוד של אבק שריפה, שהרי גם אני רציתי להיות פעם בלרינה (פרימה!), כמו כל ילדה קטנה כמעט, וגם אני הזעתי שעות ארוכות על הבאר, והריקוד היה חלק משמעותי מהחיים שלי עד גיל 16, שאז באה אהבה ומחקה את כל מה שהיה אכפת לי ממנו, כולל הריקוד. זה גם לא עזר, כמובן, שרציתי להיות רקדנית קלאסית, ועם החזה שהכריז עצמאות וסיפח שטחים בגיל 16, כבר היה ברור שזה לא יילך.

להפסיק לרקוד זה להתכחש לעצמך, לטבע של הגוף, שטוב לו בתנועה. אפשר לאמר שהתנועה שלי בחלל היתה קיצונית: לצד השני. התעללתי בו כשרקדתי, לכיוון אימון-יתר, וכשהפסקתי, הפסקתי לגמרי, היום, בסרט, הוא הודיע חד משמעית שהוא מתגעגע, אי שם מתחת לכל שכבות השומן שריפדתי אותו, מבעד לכל השנים, נזכרתי בו כשהיה דק וגמיש וקל.

הזכרון של הגוף הרוקד ממוקם בגוף באיזור מאוד ספציפי. לא, לא בכפות הרגליים, אלה שלתמיד תישאנה את הצלקות המעידות שהייתי חלק, ולו לכמה רגעים, מהאומה הנרקיסיסטית של הברבורים. וגם לא כפות הידיים, שהיו הצד החזק שלי בריקוד, כי גם בתור נערה הבנתי שהגוף שלי אינו מהצרים שנולדו לריקוד, אלא כזה שכוחו באקספרסיביות שלו.

זכרון הריקוד נותר בשתי בועות קטנות ומרחפות, כמו שלפוחיות ציפה של דגים, מתחת לסרעפת.

והסרט הזה כאב לי שם, קודם כל כאב.
וזה לפני שאגיד משהו על החירות של אלטמן, לעשות סרט שמתמכר כולו למחקר מאוהב של תנועה וצבע, מי אני שאבוא אליו בטענות, מי אני, שמתמכרת בדיוק לאותם הדברים (אבל בקטנטן. לא, אני לא משווה עצמי לאלטמן, הוא עושה, אני מדברת, וחוצמזה הוא גאון), וכמה זה מגונה במקום בו אני לומדת, למשל. לאלטמן יש פילמוגרפיה כה מגוונת, לזכותו ייאמר שהוא לעולם אינו צפוי, אלטמן אינו עושה "אלטמן" באותה דרך שלינץ', למשל, עושה רק "לינץ'" (וכשהוא לא מלנצ'ץ', זה בדיוק כדי להראות שהוא יכול לספר סיפור, מההתחלה לסוף, בלי פיתולים. והוא גם קורא לו ככה). ובעצם, השינוי חשוב לא פחות מהתוצאות שהוא מפיק, ולכן לא ברור על מה אני מתלוננת, אבל אני אתלונן בכל אופן.

יצא ש"קנזס סיטי" הוא פנס לאורו נבחנו "הרקדנים". בקנזס סיטי מציג אלטמן את הקולנוע להמונים, זה שמספר סיפור קלישאי על אהבה אידילית, זה ששוטף את המוח לצרכניו, באור נלעג, ובוחר בריאליזם הקר על פניו. שוט הסיום (זהירות, ספוילר. לא ל"הרקדנים", ל"קנזס סיטי"), שבו יורה סטנטון בבלונדי, שכל חייה ניסתה להיות תואמת הרלו, בסצנה שנראית לקוחה מסרט של הרלו, ממחיש בדיוק את העניין הזה, בקנזס סיטי (או ככה אני הבנתי את זה), אלטמן מבטיח לעצמו ולנו שלעולם לא יעשה קולנוע שקרני.

מותר לבנאדם להתחרט, לא?

כי הרקדנים, מעבר ליופיו הוויזואלי הנוקב, הוא סרט שקרני. שהרי אין טיפת אמת בדרך בה מתוארת הלהקה. יש רגעים של אמת (למשל, הרגע הקטן שבו מנהלת הלהקה, אשה מבוגרת ושמורה היטב, שלא לאמר מפוחלצת, מתאמנת בסטודיו הפנוי, נרקיס מקומט מול מראה, ומתפנה במהירות מפני איוושת הנעורים כשנכנסים הרקדנים) ומטרים רבים של תנועה מסוגננת, שאלטמן רוקח מהם סרט. מלבד מס שפתיים של חמש דקות ראשונות בהן אנחנו מגלים שהחבר של הגיבורה בגד בה עם רקדנית אחרת, שזה אמור לצבוע את הגיבורה שלנו באור הבלוזי של הנעזבת, אין בסרט הזה מספיק רגשות מציאותיים בכדי לבנות דמויות, יש רק ליטוף מפונק ומתפעל של הנושא.

שם הסרט הוא בעצם "the company", הלהקה, אלא שבעברית כבר היה סרטו של אבי נשר, (אני לא יודעת למה תמיד מצחיק אותי לראות סרטים ישראליים בימדב) זו כנראה הסיבה שתירגמו אותו לרקדנים, שלא נתבלבל, אבל עלה על דעתי, שאפילו "הלהקה", עם כל היותו מוצר בידורי סטנדרטי, היה אמיתי וישיר פי כמה, הוא הראה את הדם, היזע, הדמעות, והתככים - כל מה שיוצרת אינטראקציה צפופה כל כך של בני אדם, במיוחד כאלה שהאגו שלהם בגודל במה.

נראה לי שכל רקדנית שאי פעם נפצעה, במיוחד אם על הבמה, ליבה ידמם שנית בסצנה קורעת הלב בה זה קורה על הבד. ואחר כך אני חושבת שהיא תתרגז על הנצלנות של אלטמן, על השטחיות בה הוא פשוט מציג את הפצועה חוזרת חבושה ומחייכת לזירת הקרב, מבלי שהקהל יבין באמת את העוצמה הפסיכולוגית של אירוע כזה, או את חומרתו.

אין לטעות, זה סרט "יפה". אלטמן יודע את העבודה. אפשר להיאנח בהתפעלות. אלה רק קשישות נרגנות כמוני שיוצאות מסרטים כה יפים בתחושה מעורבת, לא?

הכוריאוגרפיות המצולמות בסרט לא אחידות ברמתן, אבל גם בתוכם יש נתח נרחב במיוחד לבאלטים שהם על טהרת הצורה, שהם בידוריים במובן הזה, בידור של צורה וצבע ותלבושות מרהיבות ותאורה, הם מציגים ריקוד שכולו נועד להביא הנאה חושנית ממראה העין. בידור לכל המשפחה, קל לעיכול. אין פסול בכך, בפני עצמו. זו רק תפיסה קצת מיושנת, או אלה העיניים המשוחדות שלי, ורק שלי?

יש לסרט הזה היכולת לעשות שוב את מה שעשה הסרט "נקודת מפנה" לבאלט, לשגר גל חדש וגדול של ילדות מתוקות בגרבונים וורודים (וחלומות על חצאיות טול קצפתיות) אל רצפות הפארקט של הסטודיו, ואין בכך רע, אלא שמשהו בי מתקומם כשמישהו בקליבר של אלטמן בוחר בדרך הקלה.

וגם אם משל, ואם אלטמן דווקא מוחה בזה על השטחיות שלנו, הצופים, דרך הדמות של מנהל הלהקה, רודן בלתי נאור ומוכשר להפליא, זו דמות מוכרת לנו, שקיימת גם במציאות, אין מה להתכחש לה, אבל המנהל מתלונן כל הזמן על הרקדנים שהם "חיננייים", הוא מצהיר שהוא שונא חינניות, הוא אומר להם שהוא רוצה ש"ירקדו מהביצים", וזה מעורר את השאלה, למה אלטמן עצמו יצר סרט חינני כל כך. אני מתקשה להבין, אם אלטמן אכן מפנה אצבע נוקבת מאוד של ביקורת כלפי עצמו, או שאני טועה לגמרי ומדובר בהיקסמות גרידא שאין לחפש מניעים גדולים מאחוריה. לאמן הדגול מתחשק להשתעשע, לבדוק את גבולות המדיום, למה לא, בעצם.

מחשבה אחרונה: המקום שאני לומדת בו באמת משפיע עלי. אולי יותר מדי. אני מאבדת בהדרגה את היכולת ליהנות בפשטות מאמנות שמציגה את "היפה", כשזה כל מה שיש לה להגיד.



לראותן בלבד: סופגניות בטל בייגלז

ובאמת כמה מלים על ההגשה הממשמשת, כמו שומר בכניסה לקניון, ובאה.
קשה לי להסביר את התהליך שעברתי, אבל באחד הפוסטים הבאים אני אנסה. הכל פשוט קרה כל כך מהר, שאם הייתי מנסה לעקוב אחרי הגלגולים בכתב ולעדכן כאן, הייתי צריכה להעלות פוסט כל שעתיים. זה משהו שדווקא הייתי שמחה לעקוב אחריו ולתעד בצורה כזו. אבל לא היה לי הזמן הנחוץ.

התחלתי בנקודה מסוימת, ומשם התגלגלתי למרחקים (כך אני מקווה, בכל אופן). במהלך העבודה גיליתי, להפתעתי הרבה, שאכן למדתי והשתניתי בשנה הזו שאני שם. אל שנת הלימודים הקודמת, הראשונה, אפשר להתייחס כאל טראומה קטנה. ההבנה שלי באמנות נעצרה אי שם באקספרסיוניזם הגרמני. היתה לי היכרות גם עם דברים שקרו באמנות גם אחר כך. ידע, כן. הבנה, לא.
מה אהבתי? הוקני וסאלי? לא חוכמה. השנה הזו הזרימה אותי הרבה קדימה, זה התגלה תוך כדי עבודה, ועכשיו אני מנסה לברר עם עצמי, אם זה אכן התרחש מבלי שהבחנתי, מעצמו בעצם, תוך כדי שלמדתי, האם לא התכופפתי, ההבדל הדק שבין הסתגלות לבין סתגלתנות, אם התהליך הזה אמיתי.