כמה נון ביתים שהצטברו ושכחתי בפוסט הקודם.

לינק
שהבטחתי פעם לראיון הרדיו איתי ברשת ב', לפני מיליון שנים. אני נוהגת לקיים הבטחות, הבעיה איתי זו הסחבת, הפסדתי קריירה מפוארת של פקידה ממשלתית. מוגש באדיבות ניקי האחת והיחידה.

קאונטר

את המנויים מחקתי, הקאונטר הלך בדרך כל בשר, זמן לתגובות אין לי, ואיכשהוא אני מרוצה, מתקבלת הרגשה של משהו טרי, של חשק שהולך ומתנקה וחוזר למה שהייתי פה פעם.
לכתוב כי מתחשק לי, ולא משום שאני מכורה. זו לא היתה גמילה קלה, אבל עכשיו יש טעם נקי כזה בפה.
(אוקיי, בדיוק התעטשתי, מכירים את הריח הזה שנשאר על היד אחרי שמתעטשים כהוגן? אני היחידה שמרחרחת אותו בהיסח הדעת, כאילו שאם משהו לא בסדר עם הריאות, אני ממש אבחין? אולי זה מין אינסטינקט חייתי כזה. בקיצור, זה יהיה לא מדויק מצידי להגיד שהטעם בפה נקי, אבל אתם יודעים למה התכוונתי)



וזה נון בית (שצולם היום) לפוסט הקודם, של האקס בלרינה-בפוטנציה.

עבודת הוידאו
ההיא עם הכלה. שיחה עם ע' (תודה, ע') עזרה לי להבין שהעובדה שהאמירה לא מחודדת דיה קשורה לאי ההתחברות שלי לנושא הכלה. זה לא באמת מהבטן, אף פעם לא חלמתי להיות כלה, וזה גם מעולם לא נשלל ממני, זו לא עבודה מספיק אישית. אין פה משהו שאני נותנת לצופה, שהוא לא ידע או ציפה לקבל. עכשיו, אחרי שהבטתי בתצלומי מופע הרחוב של הרקדנית, שצילמתי היום בנחלת בנימין, ואחרי שחשבתי על זה לא מעט, נדמה לי כרגע שאולי אם אציב את עצמי, בתלבושת של רקדנית, במקום כזה, ואדבר עם העוברים ושבים, תהיה לזה יותר משמעות, בגלל הדברים שכתבתי עליהם בפוסט הקודם.

פונצ'ו
ימימה פגשה אותי, לבושת (חבושת? עוטת? עטופת?) פונצ'ו, בסינמטק. אמרה לי, את יודעת, הפונצ'ו חזר לאופנה השנה, אמרתי, מה חזר, החזרתי אותו במו ידיי! :)

סרט
קטן וטוב וצרפתי, בשם "תסתכלו עלי". גם ברגעים שהוא מתאמץ להיות קולנועי (והם מועטים), הוא בסדר.
בשאר הזמן הוא עשוי בדקוּיות נפלאות שנדיר לראות על המסך. סרטה של אנייס ז'אווי. מרגישים.

 
וזה נון בית לקולאז' מלמעלה: 4 צלמים, או: How to identify a Kodak moment