| 7/2003
שובה של ההיא.
"לא ראיתי אותך כבר שבוע, אני מתגעגעת".
בכל פעם אני נפעמת מחדש מהקלות שבה אפשר להגיד דברים כאלו זו לזו, מבלי לדאוג שאולי אחת מאיתנו תיזכר פתאום שהיא לא בנויה לקשר. ובכל זאת, משהו בי נותן לה להגיד את זה ראשונה. לעתים נדירות זו אני שאומרת. אמנם איתה אני מרגישה בטוחה, ובכל זאת, המחסום. אחרי ילדות ונעורים קפוצים רגשית, ובגרות מאוחרת שפתחה אותי לאיטה, נפצעתי כך, שחלקים ממני נמלטו בחזרה אל הכספת. מאז אני משתדלת לפצח אותה, לתקתק את הצפנים הנכונים. מאז, אני חושבת בשקט, בראש. נזהרת אפילו במבטים, שלא יסגירו. לא שאני חושבת שאני באמת מצליחה להסתיר. (אני יודעת שאתם פה. זה בסדר. אתם יכולים גם להציץ מזווית העין, שלא להביך אותי במבט ישיר מדי. אני אוהבת ללטף אותה לפעמים, להעביר לאורכה את האצבע, לחוש את העור מתעקל, את החספוס הבלתי צפוי. הנה, לפניכם, אחת הצלקות היותר יקרות באוסף המאובנים שלי.)
שתינו היינו קצת שפופות, אני בגלל שלשום, היא בגלל הורמונים. נראה טבעי לעשות מהשפיפות מיזם משותף. היא מגיעה אלי אחרי האירובי-דאנס, שאצלה זה תמיד אומר היי אדרנליני שהופך לפיהוקים בסדר גודל של טיפול שורש בהמשך הערב (אני נותנת לה קונטרות משלי). היא הביאה לי את "נער קריאה", שהבטיחה כבר הרבה זמן. היא מושיטה לי את הספר, ואני מרגישה משהו מוזר בחלק האחורי שלו. הופכת. מודבק היטב בסלוטייפ, נייר לבן שמכסה על הטקסט של הכריכה האחורית. אני מרימה אליה מבט. "זה בשביל שלא תקראי את הכריכה האחורית, זה נורא יקלקל לך." הנה חיוך שמטפס על הפנים, נאחז היטב בזיזי הלחיים. ראשון להערב. "אבל את יודעת שאני לא קוראת את המאחורה של ספרים". "כן, אבל שלא יתפלק לך אפילו בטעות".
 (קאצושיקה הוקוסאי, 1823-9, "תחת גל גדול מול חופי קנאגווה")
אני מרגישה אותו גואה. צונאמי של חיבה. בדרך כלל התחושות שלי כלפי חבריי נעות בגלים. קצת עולים, קצת יורדים, זרימה מתמדת. אבל פה ושם מישהו עושה משהו, שמעלה מן המעמקים גל גדול במיוחד. צונאמי של חיבה. ללא מימד ההרס של המקור. היא מדגמנת לי כהרגלה פוזות התמתחות על המיטה. יש לה קימורים אחוריים חמודים מאוד, בהירים-חלביים. אני מצלמת אותה בעיקר מאחורנית, בשביל הפוסט. היא טוענת שהיא לא פוטוגנית. אני מתווכחת איתה קצת, כי זה לא העניין. הפנים שלה פשוט לא במנוחה לרגע. המימיקה שלה מאוד סואנת. היא שחקנית טבעית (כולל המלודרמטיות הנלווית). זו היתה טעות לנסות פורטרט שלה בתחילת הערב, כשעוד היתה מהירה ונלהבת. בהמשך, כששתינו שוקעות לתחרות הפיהוקים האימתנית (רוב הפיהוקים שלי מוזיקליים, והיא כמעט היחידה שאני לא נבוכה בחברתה כשאני קולטת ששוב פיהקתי אחד מהם, בסי מינור)
אנחנו משתרעות על הספה. מדברות קצת, ואז מתגלות זוויות הצילום המוצלחות שלה. אבל עכשיו המצלמה תפריע לאינטימיות של השיחה. מעניין, שכשצונאמי החיבה שוטף, המשיכה אליה דווקא יורדת. אם מדובר במנגנון נפשי קבוע, שתמיד פועל ככה, זה אומר צרות לשארית חיי. ובגלל החיבה, כנראה, אני לא נוגעת בה הפעם. עד שהיא כבר עומדת בדלת, בעיניים חצי עצומות.
ואנחנו מתחבקות. חיבוק הדוק, לא חונק, זולג, זורם, רך, גמיש. אני אוהבת את הגופיה הזו שלה, ללטף אותה דרכה, הבד חלקלק וקריר, סאטני, וזה נעים, נעים ונכון כל כך, והיא אומרת לי בטבעיות כזו, ולא בפעם הראשונה, "בכל פעם שאנחנו מתחבקות, אני ישר חושבת שאני צריכה לעבור לגור איתך", ואני כמובן בוחרת לא להתייחס לזה, כי היא לא מתכוונת, וזה מתוק, מסוג החיבובים שהיא לא תוכל להגיד לעולם לבחור, גם אם הוא יוכל להוסיף לחיבוק את אלמנט הכתפיים הרחבות שנראה שהיא זקוקה לו. היא כל כך פרח שצמא להשקיית אהבה מתמדת, לזילופי הערכה, לדישוני הוקרה, אני משקה אותה בחפץ לב, והיא מתמוגגת.
אחר כך אני שוכבת על המיטה, קוראת את "נער קריאה", ובכל פעם שהאצבע שלי ממששת את החלק האחורי, המודבק, של הספר, אני נמלאת חמדה. אין מילה מתאימה יותר. חמדה. המחווה הקטנה הזו, גאונית בפשטותה, מעלה חיוך ומפזרת מתיקות בלחיים. שוב ושוב.
(ומחר, יבוא וידוי. או תישאני ספינה אל הים. מה שיבוא קודם)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
