| 5/2010
מה שבע?
הדבר אירע לפני כך וכך זמן, אין איש זוכר בדיוק
מתי. חודש, אולי יותר. אדם מגורש מביתו, ואמנם משנה מאוד אם ארבעה קירות
לביתו או הארד דיסק וזכרונות ראם, כי למי שגורש מביתו הדיגיטלי בכל זאת יש איפה
לשים את הראש בלילה. בתאונה משונה שכללה קוטל יתושים שתום עין,
שולחן מחשב ומברג עוויתי, מת לי הפי.סי. אפשר היה, כמובן, להיוועץ ברופאי אליל
ובאנשי מקצוע ובמיטב המוחות הגיקיים, אבל כהרגלי הפולני השתדלתי לא להעיק
על אף אחד (ובכן, העקתי על אחד וזה הספיק. לא היתה לי הסבלנות הדרושה
לתיקון טלפוני וגרמתי לו לאבד גם את זו שלו).
מחשב אישי הוא סוג של בית: את מרהטת אותו כרצונך ולנוחותך. השארתי את גופתו
בשולחן המחשב המשולש, תכריכים עשויים פקעות כבלים ותלתלי אבק עוטפים אותו.
את האייבוק הישן שקניתי פעם משומש ב-1300 שקל, הנחתי על כסא בסמוך לספת
ההשתרעות
שלי. כדי להגיע אליו יש לרכון קדימה. לא ארגונומי להחריד, פלוס דרוש/ה
מסז'יסט/ית. אי הנוחות בסיטואציה החדשה הבנתה מחדש את השימושים שלי
במחשב. פחותים בהרבה. במיוחד אלה מהסוג הדורש הקלדה. כתיבה, למשל. פתאום
נהייתי מודעת לכך שיש למחשבה הנכתבת רוחב פס מסוים, בעל תואם עם מהירות
האצבעות המקלידות. כשהקצב-קשר ביניהם נפגם - הקול המדבר בראשי, שאותו אני
כותבת, עוצר במקומות הלא נכונים ומתקשה להמשיך. כמה וכמה פוסטים נכתבו
חלקית בראשי ודהו לאטם מחוסר ביטוי.
[בשבועות האחרונים אני מתקשה
להימצא גם בביתי הפיזי. הוא התעלל בי, תחילה נפלו חתיכות תקרה גדולות
במקלחת וחודש
וחצי היא היתה בעירומה, משתפצת. למדתי עד כמה נעים יותר להתקלח כשיש וילון
אמבטיה. במיוחד אם אין ממש ריצוף באמבטיה שלכם ואין איך לגרוף ממנה את
המים. השיפוצניק אמר שאין טעם לצבוע את הקירות. הם
יתקלפו, לדבריו, שכן מתחת להן שכבות על גבי שכבות של טיח מעופש ומלא
פטריות. מעורר תיאבון ממש. אחר כך היתה הצפת הביוב, והמרפסת בחוץ התמלאה בשכבת מיץ יאק בגובה שני ס"מ, שגלשו גם אל תוך המטבח ומתחת לארונות. החוזה שלי מסתיים ביולי ואצא השנה ויהי מה. כבר הודעתי לבעלת הבית,
ובעונג רב, אחרי ששלחה סמס תזכורת שהחוזה מסתיים וציינה ששכר הדירה יתייקר
ב-500 שקל. הזונה מעלה אותו בכל שנה, גם בעת המשבר הכלכלי ב-2008, כשלכמה
חודשים ירדו קמעא מחירי השכירות בתל אביב. אני מתחילה להרגיש את
המחיר הנפשי והגופני שגובה ממני הדירה הזאת, שעם כל היותה זולה (לשעבר. גם זה כבר לא כל כך) ומרווחת
וממש במרכז תל
אביב - הרי שחשכתה ומעופשותה עושות בי שמות. אני צריכה שינוי ואני רוצה
שיהיה משמעותי.]
הרבה
יש לי לספר לכם. נעדרתי ארוכות. בשבוע הבא אני מתכוונת להפסיק לחכות לחבר
גיק זה או אחר, ולהזמין טכנאי, ואני מקווה ששובי אל נוחות הכתיבה יאפס את
תירוציי בעניין. כי מבחינת הרצון, אני כל הזמן רוצה לחזור לכאן, לנטוש את
הקצרת של טוויטר, גם מפני שהאינטראקציה הבלוגית חמה וקרובה יותר לטעמי,
וגם משום שאני חושבת שהשימוש המרובה בטוויטר מחריף את הפרעת הקשב שלי. אבל
בפועל, כל כך יותר קל לשרבט משפט לא מחייב זה או אחר בטוויטר. חלק מהבעיה
הוא דווקא התייחסותי הרצינית מדי לבלוגינג, עניין שבאופן כללי אינו בריא
במיוחד לבעלי בלוג אישי, בניגוד לבלוגרים מקצועיים.
(כאמור, אני גולה מארכיון תמונותיי ומפיקאסה שלי, אז דליתי משהו מהתצלומים שהצטברו בינתיים בכרטיס הזיכרון של המצלמה. כך קרה שעשיתי לתצלום הזה, קולאז' למעשה, עיבוד יותר משמעותי משאני עושה בדרך כלל. הבסיס צולם בתערוכתו של סידור כהן בגלריה הוראס ריכטר)
ובכן, לעדכוני התנועה. אני מניחה שבהתחשב בפוסטים האחרונים שכתבתי כאן, זה שהכי ישעשע אתכם / יגרום לכם לבוז לי / לנוד בכתפכם בייאוש
הוא שחזרתי לאלפא. אחרי התאפקות בת שלושה חודשים, בדיוק פרק הזמן שעבר גם
בסיבוב הפרידה הקודם. אין
לי אופי במיל, אבל את זה כבר הבנתם בוודאי. ואולי זה מפני שהתחלתי טיפול חדש, ואיך שלא
הסברתי את זה, המטפלת שלי התקשתה להבין את החיתוך ממנו. להפתעתי, אמרה שאם
בהיעדרו אני עדיין כה עסוקה בו, אולי מוטב שפשוט אחזור אליו, ובתנאי שאני מבינה שמבחינתו הוא נותן לי את המקסימום שהוא יכול, ופשוט המקסימום הזה קטן מאוד יחסית למה שאני מצפה לו. חזרתי.
היתה התדיינות ארוכה בינינו בניסיון לבסס את התנאים שבהם אנחנו מתחברים שוב.
גם הוא התגעגע, מתברר, ושמח בשובי. ולזמן קצר הצליח אולי לתת את מה שלא נתן
קודם, את התחושה שאני באמת חשובה לו. אין הדבר פשוט בינינו: שנינו קונטרול
פריקים עקשים מאוד. אני שונה בסיבוב הזה. כבר לא בטוחה שאני מאוהבת בו. לבי לא מאיץ ונשימתי לא מסתרבלת בגללו, אבל הוא עדיין האיש שהכי מעניין לי לדבר אתו.
החיים
הם סוג של מלחציים שמקפלים אותך לחבילה ממש הדוקה. ובכל זאת אני מבחינה
בכמה סוגים, בעיקר האנשים הרטובים והאנשים היבשים. האנשים היבשים נינוחים
בתוך גופם.
אנשים רטובים שרויים בחוסר נינוחות מתמדת, משל היה עורם מגבת ספוגה וכבדה
מאוד שהוצמדה אליהם. ככה התחיל אחד הפוסטים שהתכוונתי לכתוב ושכחתי את
המשכו. יש כמה פוסטים שחשובים לי ואני מקווה שבקרוב אשב בצל זיתי ומקלדתי
המלאה על המחשב המתוקן ואכתוב אותם. (למשל: פוליאמוריה, מסקנות הביניים)
חסר לי המוצא הזה שכאן. וכך גם אתם. התגעגעתי.
גולה מבית-המחשב שלי, מהוורד ששומר
התחלות זנוחות של משפטים ורעיונות חצי
מבושלים, מהפיקאסה
שמכילה את אוצר התצלומים, מהתוכנה שזוכרת איך נכנסים לחשבון הבנק שלי, גולה. הפוסט הזה הוא סוג של סופשתיקה והתחלה מחודשת, או כך אני מקווה, וזה הולם מאוד בהתחשב בעובדה שהיום מלאו לבלוגי היקר שבע שנים. הוא לא היה הראשון שלי, אבל הוא האהוב עלי. וכך גם אתם. כבר ציינתי שהתגעגעתי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
