| 7/2003
וידוי
מעילי הפשוט וברווז על הגשר.
קאט, קאט. לא זה.
הפוסט הזה הוא בעצם הערות השוליים של קודמו, שנקצצו באכזריות מחמת האורך, ומיועדות רק לאנשים שנוהגים לקרוא הערות שולים. הוא מכיל וידוי גדול אחד, שהוא צרור שאלות, וסדרת וידויים קטנים.
היום עושים הכל עם וידוי אחד גדול
הוא דק, הגבול בין בדיון מוחלט לבין מעשה הטוויה של האמת לתוך מלים. המלים הרי אותן המלים. זה רק השימוש שמשתנה. מה עושה את השקר לשקר?
למשל:
היא, אצלי על המיטה. זו סיטואציה שהתקיימה.
לא שיש לכם דרך לדעת את זה. יכולתי להמציא אותה. יכולתי להמציא את המיטה. יכולתי להמציא את מה שהיה בינינו. יכולתי להמציא את הרגשות שלי. זה שצילמתי אותה על המיטה עדיין לא אומר מאום. סיפרתי עליה הרבה לפני. וגם התצלום עצמו לא מוכיח דבר. אולי היא בכלל השכנה, שביקשתי ממנה לדגמן כמה פוזיציות? מה מונע ממני לספר פה את סיפורה של מישהי שאיננה אני, שחיה אחרת, שמדברת אחרת, שחושבת אחרת, ולהציג אותה כאילו הייתי אני?
מה גורם למי שקורא אותי לבחור להאמין בדברים שכתבתי, לקבל אותם כמציאות ולא כבדיון? כלומר, בהנחה שאתם נותנים לי את הקרדיט שיש לי מספיק דמיון כדי לבדות אותה, כמובן.
ומה, לא הייתם רוצים לשמוע ממני איך סופסוף הפשטנו זו את זו ויצאנו למסע ליטופים בעירום? ולי לא היה מעניין לספר משהו כזה, במיוחד אם יש לי איזו משאלה שזה יקרה? ולמה אני לא מספרת לכם שככה היה וסוגרת עניין? יותר מסובך לי לנסות ולצייר אותה ואותי ואת הדבר הזה שבינינו במדויק. הרבה מחוות קטנות, שודאי נראות אינסופיות, איטיות ובנאליות מבחוץ. מה עוצר אותי מלבדות הכל, אותה, את כולה, ובעצם גם אותי?
ולמה אני מתעקשת על האמת הזו, הלא פוטוגנית? ואם ככה, מה גורם לי בכל זאת לייפות את המציאות במלים, במרווח שבין ההתרחשות לבין התיעוד שלה על הדף. ישנו הפרש קטן. הכתוב אינו העתק נאמן לגמרי, ונדמה לי שהחלקים היותר מעניינים בו נמצאים בנקודות האי-השקה.
המציאות נוטה להיות מנוסחת פחות מאיך שאני כותבת אותה, לא כי אני כזו כותבת טובה, אלא פשוט כי למציאות אין זמן לסגנן את עצמה או להרהר על עצמה. המציאות עסוקה מדי בלהיות. להיפך, הכתיבה היא תרגום המציאות באופן שלרוב מעמיק ומותח את גבולותיה, ולפעמים היא תרגום של מציאות שאינה קיימת.
אין טעם לחקות את המציאות בדיוק כפי שהיא. אם אני בוחרת לנסות לשחזר חלקים ממנה, מעשה השחזור עצמו מראה שיש בעיני מקום להוסיף את הפרשנות שלי. בעצם ברגע שבו אני חווה את המציאות, היא מפסיקה להיות אובייקטיבית. ואם אתם קוראים אותי, אתם נותנים תוקף לזווית שלי. לא מבחינת האותנטיות שלה, כמובן. שאלת האותנטיות, וזה מה שניסיתי להגיד קודם, זניחה יחסית למעשה ההעתקה עצמו.
האם ההפרש בין המציאות לבין התיעוד שלי אותה נסבל, במסגרת חופש אמנותי שאני נוטלת לעצמי? גם אני מניחה שאפשר לענות ב"כן" על השאלה העקרונית, ושאפשר גם להוסיף סייג לגבי מידתו של ההפרש, וכאן אני נתקעת. האם ניתן לקבוע מימדים אפשריים, או מותרים, להפרש הזה? האם מבחינתכם כקוראים יש מגבלה על הבדיון? האם זה מכהן כקריטריון כלשהו להנאה מן הקריאה, או שאני פה בועטת בדלת פתוחה? ואם יש לדעתכם מגבלה, אני מאוד הייתי רוצה שמישהו ינסה לשרטט עבורי את הקו הדק הזה, שמצד אחד שלו אנחנו עדיין בדיווח המציאות, ומצידו השני אנחנו כבר בתוך הבדיון שלא מתקבל על דעתכם. יש דבר כזה?
והנה היא, שוב, על המיטה שלי. (והנה אני, עם האין-אונות שלי לגביה והמזל הגדול שאני אישה, במובן הזה) אין אונות ואין אונים. ממש קרובות המלים האלה, קרובות של נישואים בתוך המשפחה, לדעתי. היא מתבאסת וטוענת שוב שהיא לא פוטוגנית, אבל האמת היא שכשהלילה גולש לאיטו אל מסלולי השקט שלו, והפנים המצחיקים והמתוקים שלה נרגעים קצת, ובמקום לדבר על הצרות שיש לה עכשיו היא מדברת על האהבות שהיו לה פעם, וגם אני, אז הפנים שלה מחליקים את עצמם, והיופי שלה מטפס עליהם, מפתיע, מעודן. ככה צריך לצלם אותה. נדירים הרגעים האלה שלה. רוב הזמן היא מתרוצצת הלוך ושוב כמו ארנבת עם הנעה סילונית.
וידוי קטן 1.
עוד לפני שהיא הגיעה סידרתי את המיטה ככה שיבוא לה להשתרע עליה. הכנתי את הקוריאנית, בדקתי שיש מספיק סוללה וזיכרון. תכננתי הכל מראש. ידעתי שיהיה לי מה לכתוב על הסיטואציה שתיווצר, רציתי לעשות ממנה אילוסטרציה ויזואלית לקטע שהיא היתה המניע לכתיבתו, קטע שהוא עצמו אילוסטרציה של מה שהיה כאן בינינו. נראה לי טבעי. מעגלי כזה.
אפשר ללכוד בפריים דמות אקראית של אדם, ולפרסם את התצלום. במקרה כזה, האדם הינו דמות גנרית. יכול היה להיות כל אחד. זה שונה מאשר לצלם פורטרט של אדם, במיוחד אם הפורטרט הזה נלווה למידע נוסף על אותו האדם. מובן מאליו שביקשתי את רשותה, לא? מובן גם שהסברתי לה איפה זה יופיע, ולמה. מובן שגם אם צילמתי את פניה, זה לא התצלום שאתם תראו.
וידוי קטן 2
(המילה וידוי נכתבת, כלומר נקלדת, מאוד בנעימות. נסו ותראו. כל הפוסט הזה הוא רק תירוץ לכתוב אותה שוב ושוב)
סיפרתי לה לפני כשבוע שכתבתי עליה. זה שימח וסיקרן אותה עד מאוד. תהיתי איך תהיה הפגישה בינינו אחרי שתתווסף המודעות שלה, אחרי שהיא תקרא, אבל אוריינות האינטרנט הלא מרשימה שלה מנעה ממנה מלמצוא את המקום הסגול הזה (אמרתי לה, גוגל, יקירתי. גוגל. מי חשב שהיא תגגל אותי באנגלית? כזו אסטרונאוטית), כך שהיא שוב באה בלתי מושפעת.
אין כאן סודות, אני לא מסתירה ממנה דבר, ובכל זאת, כוח מצמית יש למילה הכתובה לעומת המדוברת (או אפילו לעומת המחשבה, שאפשר לשער בבטחון שהיא שם, ובכל זאת, היא מופשטת). אני עדיין שואלת את עצמי אם ישתנה משהו באינטראקציה בינינו, ואם זה יהיה שינוי של התקרבות או של נסיגה.
הראיתי לה איך מוצאים אותי בגוגל. שנתיים היא מכירה אותי ולא חשבה לחפש ברשת דברים שכתבתי, אבל עכשיו יש לה מוטיבציה אמיתית לחפש. היא לא מתחברת הרבה, אבל אני יכולה לשער בבטחה שתוך יום יומיים היא תקרא את הקטע ההוא. וגם את זה.
[אני מכירה אותך קצת, הא? מזל ששתינו אקסהיביציוניסטיות-צעצוע.
שלום, ילדונת. תכירו, זה הבלוג שלי, אלה האנשים שקוראים אותי לפעמים, שמדברים איתי לעתים, שאני קוראת אותם. נעים מאוד. קצת מוזר, לא? תראי, הנה אני אומרת לך כאן, למרות המחסום, ואפילו בנוכחות עדים וירטואליים. זה לא במקום להגיד לך באמת, אלא כאקט של אומץ. למשל, להגיד שאת יצור מתוק. את באמת יצור מתוק. וגם אני התגעגעתי אליך. יש לך אולי אחות לסבית לסדר לי?]
וידוי קטן 3
המוזיקה שמסתובבת במערכת? זה לא כל הזמן. רק כשבא לי לשמוע.
וידוי קטן 4
דרור, לעומת זאת, לא יודע שכתבתי עליו. המצב בינינו לא מספיק גלוי. גם הוא ממדר אותי מחלקים מסוימים בחייו. למשל, הוא סיפר לי שהם שלושה חודשים ביחד, הוא והחברה שלו. נפרדו עכשיו כדי לעשות חושבים. חשבון פשוט, בדקתי את התאריך של הפוסט, ומסתבר שמבחינה קלנדרית טהורה, בפעם הקודמת שהוא התלטף פה איתי, הם היו ביחד. ועוד הוא סיפר לי, שהיתה גם מישהי מיד אחרי שהם נפרדו. מלבדי, זאת אומרת. הספק יפה יש לו, בתור מישהו שסיווגתי בטעות כבלתי מזיק. עכשיו דמיינו רגע פרצוף של בחור שמודפס לו תאריך תפוגה, כמו של חלב, על המצח. התאריך הוא של היום שבו הוא אמר לי שהם ביחד כבר שלושה חודשים. התפוגה היא של ההערכה שלי אליו. עכשיו אני יכולה לפתות אותו בלב (כמעט) שקט, כשאני יודעת שאין חשש שאתאהב בו. הכמעט מייצג את החברה שלו. הייתי מעדיפה שהפרידה הזו תהיה סופית לפני שאני אפשיט אותו, אולי, כי אני עדיין לא יודעת אם מתחשק לי, על המיטה שלי. אפשיט אותו, ואשאל את עצמי, אם לספר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
