החיים הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן פוסטים אחרים. (ארס בלוגטיקה: לא תכננתי פוסט להיום. התכוונתי לעצב לבלוג באנר וצבעים חדשים כדי להעביר יותר בכיף את אוגוסטוס המאוס. יותר מדי פוסטים לאחרונה, ואני מרגישה שהצפיפות מעיקה על מי שכבר מגיע לקרוא. ואין לי תמונה וכמעט שאין לי מלים ויבש לי בגרון. אבל אין ברירה)

ואז, קורה הבלתי צפוי.

למשוואה בשני נעלמים נוסף נעלם שלישי.

לא ראיתי את זה בא. מאיפה לעזאזל הגיע?

והוא זוהר ומנצנץ ומזמרר את השירים בתדר שלך,

וברגע שאת רואה אותו, את פשוט יודעת, שהאקוויליבריום העדין,

המהורהר, שבו זרמת לאיטך, מתנדנד עכשיו בפראות אל האבדון.

הנעלם השלישי הוא רז. קצר וצלול. הוא מגיח מהשומקום. הפאזל העיקרי מתאים, השיחה ביננו זורמת כמו הירדן ההררי, אני אפילו לא מרגישה צורך למסטל את עצמי כדי להרשות לו להתקרב.

וברגע הבא הוא לידי, במיטה. מישהי שהיא אני נוגעת בו, רוצה אותו, נסחפת איתו. עמוק מדי. מהר מדי. מציל קטן, קלוי היטב, קופץ מטה מעלה על החוף, שורק נואשות במשרוקית החדה שלו, צועק במגאפון דברים לא ברורים. בסדר בסדר, אני חוזרת אל בין הדגלים השחורים.

דברים קורים מהר מדי. מהר מדי? אבל נעים לי כל כך, ואני לא רוצה שיפסיק. אחרי שעתיים של התעללות מעודנת מאוד, הוא כבר עירום. אני לבושה לגמרי. זה מדליק אותו עוד יותר. אני מוכנה להמשיך לשחק איתו בנגיעות, שזה המשחק האהוב עלי בעולם. הוא צעצוע משובח מאוד, כולו עשוי כפתורים כפתורים. אני לוחצת על אחד, ואז על כמה, ואז על כולם ביחד. אני מנגנת בו, והוא מתנגן, מאבד קשר עם המציאות מדי פעם. גם אני. אצלו זה העונג הטהור, אצלי הריכוז, והעונג שאני שואבת ממנו בחזרה. והוא נאנק ומבטיח לי כל מה שארצה בעולם, ככה הוא אומר, ואחר כך הוא חוזר שוב ושוב, שאף פעם הוא לא הרגיש ככה כשנגעו בו. אבל זה מה שגם ההוא אמר, לא? וזה בכל זאת לא הספיק בפעם הקודמת, זוכרת? זוכרת. איך אפשר לשכוח.

ואני מתרחקת ממנו ומתקרבת חליפות, והוא נטרף עוד יותר. לגמרי. ממלמל בטון לא מאמין, "הוווו, הוווו, את לא יודעת מה את עושה לי". אבל אני יודעת בדיוק מה אני  עושה לך, ילדון. שים לב שאני לא עושה לך הכל(שמת לב. אתה מתחנן שאמשיך). מושיטה לך אצבע, כדי שתלקק את כל היד.

ודרך כפות הידיים בא החום ממנו, אבל דרך כריות הרגליים מתגנב פחד רקבובי שחור, מתחת לעור, כי מזמן לא רציתי מישהו כמו שאני רוצה אותו, ואני לא יודעת איך לעשות שזה יהיה בסדר, איך להמיר את התשוקה שלו למשהו עמוק יותר, אני יודעת איך להתחיל, ואני כבר לא זוכרת איך ממשיכים ככה שייצא בסדר בסוף.

אז אני איתך על המיטה, אבל לא מתמסרת לך, לא לגופך, לא לעיניך, לא לשפתיך, לא ללשונך. אני נשארת הבובנית, ואתה הבובה שלי. ברצותי, אתה גונח, ברצותי – מתפתל. ובסוף אני מרשה לך לגמור. ואתה שמח כמו ילד קטן, ואז אתה צועק. אני כבר אוהבת את הקולות הפראיים שלך. ואת הפראות שלך, שגזורה בדיוק לפי מידותי. פראות עדינה. אני אוהבת שאתה יודע בדיוק מתי וכמה לחבק, ואני אוהבת את איך שאתה מנשק. אחר כך אני מנגבת את הבטן שלך בזהירות, כמו אחות רחמניה.

מזימה: אני רוצה למכר אותך. אני רוצה שיהיו לך פלאשבקים ממני. ואתה תיזכר. והשארתי בך סימנים. אתה שלי, אין לך דרך אחרת. אתה שלי, אתה שומע? עכשיו תראה לי איך עושים שיהיה בסדר. רק קצת קצת. כי מכאן, זה כמו להסתכל בפרי קטוף, אני יודעת שתהליכי המוות התחילו כבר, כתמים זערערים כהים על הבשר. תקשיב, זה לא מסובך. תסדר לי משהו. אני רק רוצה ליהנות שוב, כמו בת אדם. בלי שיסתבך. בלי שיכאב. ואין לי מושג איך עושים את זה. בינתיים, שאלת אם אם אתה יכול להישאר לישון, ואני אמרתי שאני לא יכולה להירדם עם מישהו זר במיטה. כן, גם אצלך זה ככה. אז שלחתי אותך לישון בבית. הנה זה מתחיל. אתה הטיטאניק, וזה עתה יצאנו להפלגת הפאר.

(וחצי שעה אחרי שהוא הלך, נזכרתי שיש לי דבר כזה, בלוג, ושבדיוק לכאן רוצות לבוא כל המלים האלה, שממילא לא אוכל להירדם איתן)