אני מאמינה שהתנהגותו של האדם בשבוע הראשון להיכרות משקפת את המשך הקשר. שהיא מעין מיקרוקוסמוס עם יכולת ניבוי לא רעה.

הוא התקשר למחרת פגישתנו. יום שישי, באחת עשרה בלילה, שעה של מוכרחים אבל לא נלהבים. שוחחנו קצרות, אמר שאינו יודע אם למחרת הוא נוסע אל הוריו או לא. קבענו שכשיידע יתקשר ויאמר לי, ונקבע אם ניפגש היום. השיחה היתה לקונית במקצת, ציינתי לעצמי כשניתקתי. היה לו הרבה יותר מעוף בשיחות קודמות.

פגשתי אותו באתר היכרויות. יש לי שם כרטיס. סטטיסטית, אני עונה במייל בערך לאחד מתוך עשרים פונים. ובערך אחד מתוך מאה שורד תכתובת של יותר מחמישה מיילים. אחרי כמה שיחות טלפון, אם הוא עדיין קוסם לי, נפגשים. במקום נייטרלי. זה שנוא עלי, אבל מכיוון שיוצאת לי פגישה אחת כזו בערך פעם בשלושה חודשים, אפשר לעמוד בזה. עד היום, נפגשתי עם שלושה אנשים מאתרי היכרויות. הוא השני שמצא חן בעיני. הראשון היה הכשלון המפואר שכבר הזכרתי. אולי זו היתה טעות להזמין אותו אלי, אבל הנסיבות הגבילו אותי.

הוא לא התקשר היום. לעומת זאת, בשעות הבוקר נצפה משוטט באתר ההיכרויות בו פנה אלי מלכתחילה. אין כל חובה מוסרית עליו שלא לשוטט שם. מדינה חופשית, והוא לא חייב לי דבר. ובכל זאת, מבחינתי, זה אומר עליו לא מעט. הוא חסר מנוחה. הוא עדיין מ ח פ ש. או שהוא סתם לא התפעל ממני במיוחד, למרות כל המלמולים ההם. ממילא אסור להאמין למילה של גבר כשהמכנסיים שלו למטה.

איך ראיתי שהוא שם? סקרנות. מכיוון שלא התקשר, היתה לי תחושה שכדאי לבדוק. הרצתי חיפוש עליו לפי גובה, גיל ומקום מגורים, והמערכת איתרה אותו ביעילות ראויה לשבח וסיפרה לי מתי הוא נכנס לשם לאחרונה. אני, כמובן, לא נכנסתי למערכת. אין צורך, כדי לערוך את החיפוש. נו באמת. תחכום מינימלי. ומצד שני, מזל שהם לא מתוחכמים יותר. מי ההם האלה שאני מדברת עליהם? הזומבים. קליפות, אנשים מתים מבפנים, שלא באמת רוצים להרגיש, שמחפשים לא כדי למצוא, אלא לשם החיפוש לבדו. מכורים לריגושים, לעולם לא מסופקים באמת.

ייתכן שעוד יתקשר. סביר שכן, שהרי טרם קיבל את מלוא מבוקשו. אבל חינו כבר סר. סר? נתלש כמו שעווה חמה מרגל. אני מודעת לעובדה שזה נוקשה מאוד מצידי. דיברתי עם ההיא, סיפרתי לה את הסיפור. היא הצטערה קשות בשבילי, כי היא אוהבת אותי באמת, שזה אומר שקודם כל היא רוצה שיהיה לי טוב. ואז היא התחילה עם רשימת האולי. אולי הוא נזרק באכזריות בדיוק לפניך והוא חסר בטחון, אולי הוא רק רצה לראות אם את בפנים, אולי הוא רצה להגיד לנשים אחרות שם שהוא כרגע לא אקטואלי, אולי זה הרגל שקשה להיגמל ממנו, אולי ואולי ואולי ואולי. הנאיביות שלה כה מקסימה לפעמים. אבל היא מתרסקת הרבה יותר ממני.אמרתי לה, שבאופן עקרוני, ברגע שאת מתחילה לתרץ תירוצים בשבילו, סימן שמשהו לא בסדר ושאת לא מוכנה להכיר בזה.

אני, לעומת זאת, סיור בשטח עוין. מחסנית בפנים ואצבע על ההדק. ואני לא אסבול התגרויות של האוכלוסיה המקומית. אני מודה, היתה פה כרוניקה קרחונית ידועה מראש. הטיטאניק ואני, הכל היה צפוי. ובכל זאת, הרשות היתה נתונה בידו. ואין פה עניין של משחק כוחות, של מי יתקשר למי. לא עשיתי איתו את החשבונות האלה עד כה. חיכיתי לטלפון ממנו, כי ככה קבענו. הוא לא התקשר, ובכך הפר את ההסכם הלא כתוב, השברירי, ההתחלתי מאוד, שלנו. אני רואה בהתנהגות כזו גסות רוח וזלזול בי ובזמן החופשי שלי.

אחר כך דיברתי איתה על כעס ועל הדרכים לשטוף אותו ממך. אני לא מוכנה לכעוס בגללו, אני לא מוכנה להרעיל את עצמי בגלל הטפשות שלו. היא, לעומת זאת, מאלה שנוהגות לשמור אותו בבטן, לתת לכעס לאכול אותה. גם אני הייתי כזו פעם. לימדתי את עצמי אחרת. היא אמרה שהיא מקנאה בי על קור הרוח שלי. אמרתי לה שהוא נקנה ביסורים, ושאני מודעת להיותו מחיצת נייר דקיקה במיוחד. אי שם בפנים, הדברים  עודם מבעבעים. אני מתעלמת מהם.

אמרתי לה: כשמכעיסים אותי, אני מתכננת בראש נקמות. לא נקמות יווניות איומות בהם מבשלים נתחי ילדים ומגישים לשולחן. נקמות בקטן. לרוב, עצם התכנון מוציא ממני את הרעל. הייתי מעדיפה שהרעל לא יהיה מלכתחילה, אבל הוא שם, ואני מעדיפה שלא להכחיש את קיומו, את טעמו המריר, המתכתי. אני מתחילה מנקמות פנטסטיות, ילדותיות ומצחיקות, כמו לקחת אותו לים ולשכנע אותו להיכנס למים בעירום ולגנוב לו את הבגדים, ויורדת שלב שלב בגוונים, עד שאני מגיעה בדיוק לגוון המתאים. יש בנקמה משהו ילדותי מאוד, כניעה לאני פנימי מאוד לא בוגר. אבל מכיוון שהאני הזה קיים ומכיוון שהוא התעורר, מישהו מוכרח לרצות אותו, לתת לו ספריי צבע וקיר לקשקש עליו "השופט בנזונה".

כי הוא די צפוי עדיין להתקשר. יש סיכוי מסוים שירצה להשלים את מה שהתחיל. אם כך יהיה, אפגש איתו. אגיד לו, שבעצם אני לא באמת בשלה עכשיו למשהו. אומר לו שזה לא בגללו, שהוא מאוד נחמד. שאם הוא רוצה אפשר להישאר ידידים. לא אתן לו לגעת בי. לא אגע בו. אהיה קרירה וקורקטית, ולא אסביר דבר. כמו שאמרתי, לא נקמה של אש וגופרית. סתם סגירת חשבון קטנה ושמנונית. זו לא אני, זה הילד הרע שבפנים. או הילדה העצובה שבפנים. אני לא מבדילה ביניהם לפעמים.

אנחנו חיים בדור אהבות הסילון, בו הפרידות מתרחשות עוד לפני ההתחלות. הקלות הבלתי נתפשת של המפגש, המהירות הבלתי נסבלת של המהפכים הרגשיים, הזילות שלא תיאמן של הזולת.

שיחת טלפון אחת שלא התקיימה ושלושה קליקים של עכבר, והאמון שלי בו נפגם באופן יסודי. ההתלהבות מצאה את מותה בנסיבות פליליות. אפשר לומר, חוסלה. הוא הפך ממישהו שיכול להקסים אותי למישהו שיכול בעיקר להגעיל אותי. אפשר להגיד, שזה משקף הסתכלות מאוד לא סלחנית, מאוד לא רואה-גוונים שלי. זה נכון. וזו מגננה נרכשת. אני מסרבת לבוא בשתי ידיים מושטות ובעיניים עצומות. אני איני מגישה יותר את הלחי השניה. אני משתדלת שלא להגיש גם את הראשונה. עייפתי מסטירות. לא תמיד היה ככה. לפעמים אני עדיין מרגישה כמו אפרוח שמנסה לעבור את הכביש בדיוק כשעוברת בו שיירה צבאית. אם לא ידעתם, יש מלחמה שם בחוץ, וכשיורים עליך, את חייבת להשתטח ולהשיב אש מיידית. שאלות אפשר לשאול אחר כך.

רגליי חזרו אל הקרקע. היא מוצקה וחמימה עכשיו, מנחמת, יציבה, למרות שגם היא מסתובבת, עשרים וארבע שעות ביממה.