דמיינו לעצמכם שזה עתה נפגשנו. הוא ואני, או את והוא, או היא ואתה. איננו מכירים זה את זה. עברנו בשלום את סקירת האיברים החיצונית. שקיפות עורפית תקינה. מאגר גנטי משביע רצון. אנחנו יושבים זה מול זה. זרים, ואיננו יודעים עדיין אם הפגישה הזו תוביל אל הבאה, ואל זו שאחריה, וכן הלאה, בטור הולך ונמשך.

בינתיים רק אתה ואני והשאלה הגדולה. ואת השאלה הגדולה לא ניתן לשאול, וגם אי אפשר לענות. מוקדם מדי לדעת. איך נדע, ולא נגענו. איך נדע, בטרם התקרבנו. והשאלה הגדולה מהבהבת מעל ראשינו, מסתחררת לאיטה, ומאיצה את הסחרור, משנה צבעים, פועמת בכתום ובצהבהב ובנקודות של ארגמן שנמרחות לפסים מטושטשים מפאת מהירות הסחרור, מתרחבת ומתכווצת, ומתחילה לזהור, ואז היא מתפרקת בהילוך איטי למאות חתיכות של שאלות קטנות וממוקדות, תמימות למראה, שמרחפות מעל לראשינו המופנים זה אל זה, חמושים וטעונים ומוכנים לדוקרב המלים.

השאלה הגדולה המהבהבת.  ולמי  ששאל, כל התצלומים בבלוג הזה הם של זו ש והקוריאנית.

אני רוצה לבקש ממך דבר מה. אל תאכיל את מפלצת המידע.
אל תמלא את ראשי בפרטים. אל תספר לי על בית הספר הידוע בו למדת, שמאבד, בנסיבות מיליטריסטיות, לפחות חניך אחד בכל מחזור. אל תספר לי על חברך הטוב, שבגיל 18 היה הבטחה גדולה, ועכשיו הוא מחפש את עצמו בכל מקום אפשרי. אל תספר לי על אחיך, על בית הוריך, על חדר ילדותך שכשאתה בא להתארח בו, קשה לך לנשום, כי הוא בעליית הגג, וחם שם ומחניק. אל תספר לי שהיית צנחן, אל תספר על הפעם ההיא שברחת מהבסיס ואיך המ"פ שלך רדף אחריך ושכנע אותך לחזור לבסיס ולדבר איתו, ואיך יצא לך בגלל זה שם של מופרע, ואיך בכל זאת החלטת להיות קצין, אל תספר לי על הפשלה ההיא שעשית באמצע הלילה. אל תספר לי על הלימודים שאחרי הצבא, ולא יסתבר שגם אני למדתי באותו הבניין המכוער בדיוק, אל תספר לי על ההצלחות בקריירה אליה פנית בעקבות הלימודים, אל תספר לי כמה אתה אוהב את עבודתך הנוכחית.

אל תספר לי על האקסית שלך, שעדיין אתם בקשר, שהיא כל כך צעירה, ועשתה לך את המוות שנתיים קשות, אל תספר לי שכל האקסיות שלך, בעצם,  עוד בקשר איתך ולפעמים באות לישון, בקטע תמים לגמרי, כמובן, ולמורת רוחה של החברה התורנית. אל תספר לי על האוסף היפה שלך, ובמיוחד אל תביא לי ממנו שאראה, אל תספר לי מה אתה הכי אוהב לאכול, אל תספר לי שאתה אוהב את שיערי החלק, הגולש.

וגם אל תבקש ממני לספר לך. אני לא רוצה לספר לך על החבר הראשון שלי, ולא באיזה גיל עשיתי את זה לראשונה, ולא מה למדתי ולמה הפסקתי ומה המשכתי ובמה אני עובדת ואם אני אוהבת את העבודה שלי ומה אני אוהבת לעשות בימי חמישי בחצות ובמה הייתי טובה כשלמדתי ואם אני מעדיפה אלכוהול או גראס ואיך אני אוהבת שנוגעים בי. כמה פרטים, כמה מידע מיותר שחולף הלוך ושוב אל אדם זר שבכל רגע עלול להפליג מפה לעד.

בפעם הבאה זה יהיה אחרת.

ואולי ככה זה יהיה בפעם הבאה:

איש ואישה נפגשים. אין כל הכרח שיחליפו ביוגרפיות בחופזה. אפשר שלא לדבר בכלל, אלא שצלילי הדיבור והאינטונציות נותנים תחושה טובה של אינטראקציה. ובכן, אפשר לדבר בג'יבריש. זה גם יהיה שמח ומבדח. לא, "גנן גידל דגן בגן" לא נחשב ג'יבריש. קשה לך בג'יבריש? זה דורש מידה מסוימת של דמיון. דווקא חשבתי שרעיון הג'יבריש הוא מצוין. ממילא אנשים שנמצאים הרבה זמן ביחד, מתחילים לדבר ג'יבריש זה אל זה. אנחנו רק נקדים את המאוחר. כן, שהסיכויים כולם נגד קיומו של מאוחר כזה.
אתה לא רוצה לנסות? חבל.

אז בוא נשחק בלדבר אך ורק על ההווה. בוא נשחק בלדבר על כל דבר כללי שהוא – 24, הסימפסונים, "העבד" של גשר, הספר האחרון המפתיע של עמוס עוז, התקליט הכי טוב של קולטריין. נדבר על הכל מלבד על עצמנו. לא נשאל וגם לא נענה על שאלות אישיות. פשוט נהיה, ונראה אם נעים לנו להיות.

אפשר גם לשחק שחמט. נשחק שחמט, ומדי פעם נחליף מבטים של שחקנים ממולחים לפני ניצחון זוהר או תבוסה. אני אוהבת שחמט, ובכל זאת, שנים לא שיחקתי, וגם כששיחקתי, מעט מאוד. מאז מות סבי ב-1982 שיחקתי אולי עשרה משחקים. הגיע הזמן לשנות את ההרגל הזה. בוא נשחק שחמט, ואחר כך המנצח יקבל נשיקה בלחי מהמנוצח. את השאר בוא נשאיר לזמנים מאוחרים יותר, כשיגמרו הדברים שאפשר להגיד בהווה, או אחרי שתנצח אותי עשר פעמים רצוף במט סנדלרים.

משהו על מפלצת המידע אם יש מישהו ישן בחייכם שנמשך כמו פצע פתוח, גם כשהוא רחוק מאוד, צריך להקפיד שלא יזלגו לידיכם פרטים על אודותיו, כי מה שמזין את מפלצת המידע, מזין גם את מפלצת האהבה (אתם לא ממש רוצים לשמוע פרטים על איך זה עובד, מבחינת מערכת העיכול המפלצתית, נכון?) שמצידה מחוברת חיבור סיאמי למפלצת הכאב. זוהי שרשרת מזון של הרגש, בהפשטה איומה. לתשומת ליבם של חברים שחושבים שתשמחו לשמוע איזה פלוץ קטן, ההוא, כי זה מה שהם רואים כשהוא עושה או אומר ככה וככה, והם מספרים לכם, ואתם מקבלים מזה פירור אחר לגמרי, ומפלצת המידע שמחה, ואתם הרבה פחות.

הרעיבו את מפלצת המידע. אל תזינו אותה בפרטים על אודותיו. חברים, אם תציעו לי מידע, אני לא אצליח לסרב. היא חזקה ממני. אף פעם לא הצלחתי להגיד לה לא (גם לו לא הצלחתי, גם כשזה עשה לי הכי רע בעולם). וגם את, כן, את שם מאחור, שעדיין קוראת בסתר את כל המיילים של אהובך לשעבר, תפסיקי. מילא שזה לא מוסרי ולא חוקי, את פשוט מפטמת אותה.

ועוד משהו קטן חלק מהתגובות שקיבלתי על סיפור רז גרם לי לחשוב שאולי באמת הייתי קשה מדי, נחרצת מדי, פסימית, מהירת חימה. בסופו של דבר שלחתי לו את המכתב הבא:

"היה לך מבט קצת מוזר כשיצאת. אני לא יודעת אם נעלמת כי זה כל מה שרצית מלכתחילה, במקרה הזה, אאחל לך לבריאות ובהצלחה בהמשך דרכך. אבל מכיוון שהכל יצא מוזר כזה, אני לא בטוחה שלא נפגעת או נעלבת ממני או יצאת בתחושה של השפלה. אם זה העניין, דבר איתי"

אני לא שלמה עם המכתב הזה, אני מרגישה טפשה שנכנעתי לדחף שלי להיות שוב בשליטה על המצב, לרצון להבין מה עובר לו בראש, אבל שלחתי. כי אין לי בעיה, אני לא משחקת במשחקי כבוד. אין לי כבוד, נקודה. ככה, אם הוא לא יענה, תהיה לי תחושה מסוימת של רווחה. אוכל להכתיר אותו בתואר השמוק, או הטמבל, האגו שלי יבוא על מקומו בשלום, ואוכל להמשיך הלאה בשלווה.

זהו. הניחוש שלכם, אם הוא יענה או לא, טוב בדיוק כמו שלי.
(אם לא אהבה, שלפחות יהיה לי כסף. הבית תמיד מרוויח)

Ladies and Gentlemen, place your bets.