(לא לעדכן זמַנְמָה זה כמו לא לכבס כמה שבועות, עד שמתפנה שעה לסיבוב כביסה זריז (וגם נחוֹת הרוח והדעת, וזה חשוב לא פחות), הערימה נעשית אימתנית, וקשה להחליט מי ייכנס ומי יחכה לסיבוב הבא. אבל הבטחה זו הבטחה, אז אמשיך פה את סדרת "איך היה", ואתחיל ממש בהתחלה)


תמיד סידרתי את חדרי תחת האיום האימהי "אם לא תסדרי בעצמך, אני אסדר ואזרוק לך את כל השמונצעס".
פיתחתי שיטות דחיסה ייחודיות, ובכל זאת, שטח האחסון היה מוגבל, העולם אינסופי, ההתעקשות שלי לשמר חלקים ממנו – קונסיסטנטית.

וכך הייתי אוספת בצער את כל שכיות החמדה, נפרדת מהן אחת אחת, מותירה אחוזון זעום. השאר הלך. והיו גם מעברי הדירה, פעם בשנה שנתיים, אמי, אשפית אריזה, פיקחה על התהליך. "את זה את צריכה?" "אה, כן" " לא השתמשת בזה אף פעם, את לא צריכה". ולפח.

לכי תסבירי לאשה שגדלה בחדר ילדוּת שנזירים היו מתחלחלים ממנו, ש"צריך" הוא מושג רחב יותר מאשר "שימושי". כן, הייתי צריכה את הספינה ההיא שבניתי מקליפת פקאן וציפיתי בשכבות של לכה עד שנהייתה זוהרת. וגם את מחברות הצפנים שלי.

דברים שנותרו מילדותי הם מעטים כל כך, ולכן יקרים.

בעיקר זכרונות. הזכרונות חומקים ממני, ושיטות הגיבוי מפוקפקות.

רק באמבטיה היה לי שקט אמיתי, לשם אף אחד לא ניסה להיכנס, אפילו לא בדפיקה מנומסת על דלת. שם לא היה לי מה לאבד, התנדנדתי והתערסלתי והשתכשכתי ושרתי כשראש הטוש משמש לי מיקרופון ואקוסטיקת האמבט האוהדת מטפחת בי מחשבות גדולה, שם צפתי, פני אל הקרקעית, פקוחות למחצה, והקשבתי לקולות שעלו מקרקעית האמבט, עמומים אך ברורים מספיק בכדי שאזהה שאינם שייכים להוריי. כשהייתי קטנה האמנתי שיש משפחה של אנשים קטנים שגרה בחלל שבצידי האמבטיה. אף פעם לא הבנתי מה דיברו ביניהם, אבל למדתי לזהות את קולותיהם, לשמוע אם שמחים הם, או כעוסים, אם שקשוק כלים מתכתי מעיד שהם אוכלים, אם הטלפון מצלצל, או פעמון הדלת.

(בת אורן. אני מריחה את החומר הזה ותוך שניות אני בת שש.)

כשעזבתי את הבית והיה לי שטח פרטי שאפשר לשכב בו ולהרהר גם מבלי להווריד ולקמט את עור אצבעות, הייתי פחות תלויה בהן, כך יצא שהתאמבטתי פחות. פה ושם, אבל לא מעשה של שגרה. (זו היתה מוזרות קלה שלי, אני מניחה, במבט מהצד, לבוא לבקר אנשים ולשאול אם אפשר לעשות אצלם אמבטיה).

וככל שעברו השנים הן הלכו והתכווצו, האמבטיות.
בפעם האחרונה שנכנסתי לאחת כזו, שאורגנה במיוחד לכבודי, היות שכבר זמן מה אני מתגוררת בדירות נטולות אמבט, גיליתי בעצב שקשה לי לשכשך, ובטח שלא לצלול. גופי נעשה גדול מדי למידות הסטנדרטיות של אותה אמבטיה. היא בגדה בי, ואיני מאשימה אותה, לבגידה יש טבע מחרוזתי: אני בגדתי בו, בגופי.

לפני חודשיים, ראיתי אמבטיה זרוקה במכולה של פסולת בניין (אני תמיד סוקרת אותן בחיפוש אחר רהיטים שימושיים, או דלתות וחלונות יפים שאוכל להיאנח אחריהם בעצב, "לו רק היו לי טנדר ומחסן.."). זה היה מתסכל, כי לא יכולתי להספיק להתארגן להובלות בערב שבת. ביום ראשון בבוקר היא כבר לא היתה שם (וממילא לא היה לי איך להוביל אותה).

ואז, לפני חודשיים בערך, יצאתי עם אשל מהבית לכיוון הסינמטק. במכולה של הבניין השכן, שמשתפץ כבר כמה חודשים, נחה לה אמבטיה. משכתי נלהבת בשרוולו, ואמרתי בטון הזה של ילדה קטנה שיוצא לי ברגעים כאלה, "את זאת! את זאת!". כשחזרנו, גררנו אותה (במחיר נזקים גופניים קלים לאשל, בעיקר) הביתה. ביקשתי שנניח אותה במרפסת, הלא היא הסטודיו שלי (שם גרנדיוזי למרפסת סגורה שיש בה כמה רהיטים שלוקטו מהרחוב, ג'אנק לאינספור, מנורות לבה, כמה קנווסים, ספה כחולה והרבה צבעים)

גררנו אותה ולבקשתי הנחנו הפוך, הפתח כלפי הרצפה, ואני התיישבתי מולה והבטתי בה לאורך זמן מה, עד שהיה נדמה לי שאני מתחילה להבין למה דווקא אמבטיה.

האגן הפנימי שלה, במצג הפוך. כמו ישבן גדול. גוף האמייל-ברזל, חבוט ומצולק (פועלים משפצים השתמשו בה לערבוב בטון). זו היא, האמבטיה שהפנתה לי את גבה, כן. אבל משהפנתה לי את גבה ראיתי עד כמה אנחנו דומות.

(וזאת מבלי לאמר מילה על הקסם האניגמטי של חורי ניקוז שאינם מובילים לאנשהוא).

האמבטיה פגשה בי, או אולי אני בה. נופפה לשלום ונעלמה, הציעה עצמה מחדש אחרי חודש. או שבועיים. מהרגע שנפלה לידי, החל המירוץ המסחרר שלא פסק גם עכשיו, אחרי.

(האם זו מאניה בכיסך או שסתם את שוכבת חצי לילה ערה על משכבך, מחשבות מאיצות על קיר המוות של עפעפיך?).

רעיונות הצטרפו ונשרו כפרחי טיס בגיבושון. יש לי בראש מפה מבולגנת קשות שמהותה שרטוט בעיניים פקוחות למחצה של התהליכים המחשבתים שהוליכו לאן שהוליכו. (אני לא מפרטת כי אני חושבת לעשות עם זה משהו, לא יודעת בדיוק מה, עדיין)
התחלתי באמבטיה. ידעתי שאני רוצה להציג אותה.

(המשך יבוא בפרק הבא של "בועות?")