(עוד ארס בלוגטיקה, או, למה העיצוב החדש כל כך מכוער, צילום שנראה כמו אורגיה של חייזרים, ומשהו קטן לקינוח)

אחת הסיבות בגללן שיניתי את העיצוב, למרות שהקודם היה חם יותר, רך יותר, חושני יותר, היא הצורך שלי להתרחק קצת. לנער את עצמי ואת ההרגלים ש(כל כך מהר) נוצרו לי כאן. להזכיר לי, לשמור עליו. על המרחק.

התחלתי כאן בשביל עצמי. ואז אתם הצטרפתם. והתחלתי לקבל תמיכה ואהבה על בסיס קבוע. נהייתי ג'אנקית.Feed me Seymour,  כה גדול הצמא!

ואני צריכה להזכיר לעצמי, שאהבה היא הסיבה, אבל היא לא התכלית, שבגללה אני כותבת. כי קל מאוד לסטות מהשביל הזה, של הקול הפנימי שלי, שמבחינתו אני כותבת כאילו רק אני כאן, אני והקירות, ולהתחיל לכתוב בשבילכם. כדי למצוא חן, כדי להיאהב יותר. ואני לא רוצה להיות היצור הזה, שעושה אדפטציות כדי לעלות על הנוסחא שדרכה מקבלים הכי הרבה אהבה. כדי לא להיכנע למקום ההוא, בו יש יחס ההפוך בין הקהל לבין ההעזה (חרדת נטישה קוראים לזה?), אני פשוט אצטרך לחיות עם קהל מצומצם יותר ומותאם יותר (אני לא אגיד איכותי כי זה אידיוטי. זה לא עניין של איכות אלא של טעם. ולאחרונה הטעם פה מתחיל להיות קצת מוּשי, לא?)

את הקוסם פרסמתי, למרות שזה הפחיד אותי. הפחידה אותי החשיפה, ה-מה יגידו. מה אתם תגידו. בכל זאת, די ברור שזה לא סיפור אירוטי אלא משהו שהיה, שאני הייתי בתוכו. פיסה ממני. פתאום גיליתי שאני שואלת את עצמי אם האירוטיקה המאוד מפורשת הזו לא תפריע לתדמית שלי, כפי שאני רוצה לראות אותה בעיניכם. ובערך אז גם הבנתי שאני צריכה להתברזל קצת מבפנים.

זה דרש איזה ניעור עצמי. ואני שמיכת פוך כזו, זקוקה מאוד לניעור פעם בכמה זמן. להיזכר מי אני ומה חשוב לי באמת. כי התמכרתי לקשב שלכם. לאהבה. להערכה. אני שואבת את זה בקשית ישר מהמסך. וכשאני מקבלת אהבה, אני מתחילה לדאוג שפתאום היא תיגמר. שעשיתם טעות נוראה, והנה, עוד רגע, עוד פוסט אחד לא מוצלח, תגלו אותה ותלכו. אנשים נורמליים לא יכולים להבין את זה, שכמה שיגידו לי כן, אוהבים אותך, אני עדיין אחשוב שעוד רגע יתברר שמנפנפים בכלל למישהו שעומד מאחורי, ולא לי. ומצד שני, כשיגידו לי לא, אני אקח את זה מאוד קשה, ואהיה משוכנעת שמאחורי כל זה מסתתר איזה כן קטן וסודי שנסיבות מסתוריות במיוחד מונעות אותו מלהתגלות.

בכל לילה אני הולכת לבקר מסך אחד קטן של ניהול הבלוג. אני קוראת לו האינקובטור. באינקובטור מתחממת לה רשימת המנויים שלי, אותם אנשים שרשמו את האימייל שלהם בתיבת הטקסט הקטנה ההיא משמאל, עד כמה שזה נשמע מופרך ולא יאומן, כי הם רוצים לקרוא אותי. אתם מבינים? מנויים. עלי. עשרים וחמישה אנשים, שבלי ידיעתם, לילה לילה, כמו הלבנה, אני באה להסתכל בפרחים אשר הנצו בגינה, לראות איך הם ישנים אצלי באינקובטור, בטוחים ומחוממים, לראות שהכל בסדר, שטוב להם, שעדיין אני רצויה.

ובכל פעם שאני מפרסמת משהו, אני הולכת לבדוק, אם כולם עדיין איתי. ואני צריכה להזכיר לעצמי, בכוח, שמותר להיות אני, שהמחויבות היחידה שלי היא לעצמי, שבגלל שאני אני הם (אתם) המנויים שלי. ובכל זאת, רציתי לפרסם איזה שיר, והוא לא היה מי יודע מה. שירים יותר טובים שלי אני מפרסמת במקום אחר. אני לא רוצה שמי שמכיר יזהה, למרות ששוב ושוב אומרים לי שאני לא מצליחה להסתיר את הסגנון שלי. ואתם מבינים, כל כך חסרת בטחון אני, שבקול רם אני צריכה לומר לעצמי (בפעם המאה), האנשים האלה אוהבים אותך בגלל מה שאת. כולל השירים הקלוקלים, כולל ההרהורים הרגשניים, כולל דיווחים על כשלונות מביכים בחיי הנגיד-אהבה שלך.

עכשיו, תחיי עם זה. ויש לי צורך פנימי לבחון את האהבה הזו, לראות, מי ימשיך איתי, מי יאבד עניין, מה המרחק שאוכל ללכת בלהיות אני ועדיין להיאהב.

(תודה על סבלנותכם עד כה. זה אחד מהימים האלה, כנראה, ש, אוי נו, אתם בטח יודעים)

אז הנה, ידעתי שהכי רציתם שיר.


 
מילים עושות בי שְתִי
וערב, שתי הלילה,
קווי מסרק צפופים.

דרקון מתכת יפני

חולף בפנסי טויוטה

אדומים,

בשריקה דקה.

לחוֹת אצבעותיו

ציפורניו גון חלודה

על שלדי ברזל בחוף

השקט מטפס.

גם רוח בינערביים

וקצף הבטחת הסתיו

נפלטים מן הים

כמו גופה.