[מצטערת שזה מה שיצא לי במקום שנה טובה, אבל זה מה שיצא. ומצטערת ומתנצלת מאוד שלא עניתי לאיש מכם, לא כאן ולא במייל. אני בחופשה מרוב האזורים של הרשת עד שאוכל לשוב ולתקשר. תודה על האכפתיות שלכם ואני מאחלת מכל לבי שתהיה לכם שנה טובה. שתהיה טובה באמת, שתתעלה מעל מה שמסוגלות להביע המלים]

נגיד שהתאהבת במישהו וקיימת איתו קשר לא קצר. התקרבתם. אתם שונים לחלוטין ודומים בדרכים אחרות, וזה לא היה לרגע קל. והיה פחות מדי מהנעים. וסיפרת לו את כל פחדיך. והוא נתן לך את מלתו שינהג כך וכך כדי לשככם. אבל בינו לבינו הוא בז לחששותיך, נוטר לך על המגבלות שהסכים לקבל על עצמו בגינם. ואחד לאחד הוא מגשים אותם. את כל פחדיך. מפר את הבטחותיו, משקר, ובוגד בך. שוב. ושוב. ושוב. ואת הולכת בזעם. וחוזרת בגעגוע. עד בוש ובוש ובוש. זירת הפשע הזאת קוראת לך בהמון קולות. חייבת להבין איך ייתכן שמישהו שמכנה אותך חברה ובת זוג מסוגל לעולל כאלה דברים. לא מצליחה לוותר עליו ועל קסמו החולני. הדחף הארור להצליח לתקן את מה שבלתי אפשרי.

ובכל חזרה כזאת זה נהיה יותר גרוע. את לא עיוורת ולא חירשת. עמֵּך רואה את המראות. את לפעמים מבינה לפניו מה הוא עושה. ואת לא אילמת עדיין. את צועקת. הוא הרי לא טיפש. וכמו בשיר, כשהוא טוב, הוא הכי הכי טוב. אבל כשהוא רע הוא איום ונורא. והפער לוכד אותך. הוא לא מבין. לכי תסבירי כאב לאדם שמעולם לא אהב והוא נטול אמפתיה. שמתבצר בצדקתו גם במקומות שבהם הוא יודע שלא. שמוכן להתווכח עמך כל הזמן, אבל לא מקשיב לזעקותיך. השפה שונה מדי. אדיש למה שאינו מכיר. איך תגרמי לו להבין שאכפתיות פירושה לנהוג כבוד וזהירות בדבר היקר שהופקד בידיו. למה דווקא הוא? מה יש בו שמצליח לשבור אותך באורח כה יסודי? הביצה הסרוחה והתרנגולת העקרה, כרגיל. את גם בגיל ובמצב נפשי רגיש מלכתחילה, אין להכחיש, סדוקה, פריכה להישבר. הולכת שוב וכבר אינך יכולה לחזור כי בינתיים הוא הגשים גם את פחדך הגדול ביותר. שום דבר אישי, פשוט יצא שמהלך חייו דרס את מהלך חייך, גרר אותך כמה מאות קילומטרים והמשיך אל האופק המווריד. היה עדיף לו היית נועץ בגבי סכינים אמיתיות, את אומרת לו. מפצעי הבשר יכולתי מזמן להחלים.

מהנוק אאוט האחרון את לא מצליחה לקום. מתרגלת לחיים על הרצפה. ובואי לא נזלזל בחלקך, את טובה בכריית בורות לעצמך. שום חשק לתקשר עם בני אדם. הם כל כך מסוכנים. ואת לא מסוגלת לפרוק אפילו קרטונים קטנים ממחסני הכאב הגדולים. מלים לא עזרו. הביאו אותך עד הלום, לא? מַטעוֹת. גם דימויים. כל ייצוג שקרי לדבר הבלתי נסבל שמתהפך בך בפנים. באיחור גם הוא מנסה לעזור אבל בדיעבד יתברר שהוא לא באמת מתחרט על איך שנהג בך, באנוכיותו החירשת הרגילה הוא בסך הכל עוסק בבקרת נזקים. הפוגה מזערית בזרועותיו. כל כך לא הייתם צריכים לדבר. מלותיו האכזריות שוב גפרורים. את ספינת אוויר בוערת בהילוך אטי בשמי מלחמת העולם שלך ואנשי צוותך נוטשים. [הקפיץ שנטען כשמחייכים אליך, כשמעריכים אותך, כשמדברים איתך, כשנוגעים בך, כשמלטפים אותך, כשנושקים אותך, כשחושקים בך, הקפיץ הזה שמסתובב גם אם לפעמים לאט ובקושי דרך חלודת העתים - הוא שבר אותו. קצותיו משוננים. ודרך הקרעים שפער מגיחים מתוכך עוד ועוד שדים].

הוא יכול להיות משטח אספלט, הבלוג. הוא יכול להיות מקווה מים מוריקים. הוא יכול להיות עור שעווני שמתחתיו רוחשים יצורים רכים. הוא יכול להיות האש שהצתת בווילונותיך מיד אחרי שנעלת את הפתחים. הוא יכול להיות מדרך נעל שמונחת בזהירות על שולי תהום צרים. הוא יכול להיות יריקה בפרצוף או חיבוק ממושך שלא ציפית לו בזרועות זרים. הוא יכול להיות עטור כתמי עובש של שתיקות או כתמי דם של חילופי יריות חד כיווניים. הוא יכול להיות קן תפילותיך הזנוח שהביצים הזעירות המנוקדות בו התעפשו והרקב העולה מהן נוקב נחירים, הוא יכול להיות עיר מקלט שמסגירה תושביה בעסקות אפלות עם גורמים לא רשמיים, הוא יכול להיות הקרום הדקיק בפי הר געש שהיה שקט כמה שנים. הוא יכול להיות נוצת פלמינגו בקצה כובע מופרך של בת מלוכה משושלת אירופית למהדרין, הוא יכול להיות הנטייה הגמישה בגווה של אשה מרובת מחזרים. הוא יכול להיות כבל פלדה דק שמקצהו משתלשלת פורצת באפוד ובמסיכה המסתירה את הפנים, הוא יכול להיות קרחת יער לילית שבה גחליליות מתואמות מעוף מציירות דגמים גאומטריים מדויקים, הוא יכול להיות ציפורניים בלתי נראות שאוחזות בבשרך הסמרמר ברגעי הבנה קהים. אבל הוא לא יכול לחבק אותך. לנחם. לשלוף אותך משם. לא הוא. לא אתם. לא אחרים. אינך יכולה לשאת את צריבתה של קרבה אנושית. קלופה ופצועה מדי. את לא תרשי.