| 8/2003
מכתב לאלמוני שהכרתי
(המדור יוצא לחופשת ט"ו באב בסיני ויחזור בסוף השבוע. אה, אמנם אני לא מדור, אבל תמיד רציתי להגיד את זה, "המדור יוצא לחופשה")
(קומפוזיציה ביתית עם פרחים שהביא הקוסם, קנווס, נרות, וצלליות על הקיר)
השבת הדברים אל כנם. עמלנית מלאכתך. ועם זאת, אוהב שנבגד מעדיף היה להחזיר את גלגל הזמן כולו לאחור, לבטל את אהבתו. יש דברים עגולים שמוטב להם כי ינועו קדימה, שכן גם מחיקת ההיסטוריה אינה משנה את הכוונה המקננת שם. לפתח חטאת רובץ, חטאת הוא אריה שבע שיעקוב אחריך יום וליל, תרצה או לא תרצה. כפותיו, שגודלן כגודל ראשך, חרישיות. עד שירעב. חיה קדמונית, כבירה, שאין לשאת ולתת אתה, שארוחתה הבאה ממתינה, קבורה ומוסתרת, באדמה בה טמנת את גופת לבטיך. חטאת הוא חיה טהורה, נקייה מזדון. אכזריותו היחידה היא היעילות. הסוד הוא בבחירה. המהורהרות, ההולכות בשוליים, האיטיות בחיות העדר, הבלתי מסתגלות. מרדף סמלי, קצר (גם החלשה בחיות תיאבק על חייה מול המוות העט על צווארה בשיניים שלופות ובכאב הטפרים הננעצים בבשר) פרפורים אחרונים, כאב חטוף, השלמה שקטה, סופמשחק.
האישה כותבת על עורו הדק של מאהבה ועל ידו המלטפת את שיער ראשה הארוך, ראשה החולם, ובהיסח הדעת ידך נשלחת אל פלומת ראשך העירום, מלטפת אותו לאט. אני אינני כאן, במקומותיך. הן גירשת אותי אז מעל פני אדמתך, ומפניך איסָתר. מה עשית, מה עשית. אני בשלי. אתה בשלך. את המדבר הפרוש בינינו לא ניתן לחצות אלא בכוחו של קסם שאבד. לילה לילה מפליגים לווייתני החושך ממני אליך. אתה כאן. אני חשה בנוכחותך מחליקה על מילותי, ומצטמררת. האם החיוך הנוקשה שלך מתעקם עכשיו באירוניה, או מתהדק בהחלטיות האבנית הזו השייכת ללחייך?
משהו בי קשור אל משהו בך, שייך לאצבעותיך, משהו נרדם וישן, קמוט ואפרורי ומקופל, שאין לו שם. אתה כאן. ואם אתה כאן, הרי שגם לווייתנים שלך, גרומים ומעטים, הפליגו אי פעם אל הגדה שלי. אתה קוטל אותם בצאתם, אבוד שלי. מאות קילומטרים מכאן, על חוף צהוב, סלעי וריק, הם נשטפים, גושים גדולים וחלקלקים, עטופי צער, עורם העדין מתבקע בשמש. אתה תישאר מוגן. ואני? איך למדוד אהבה אם לא במבחן הזמן. אבל מה שאינו מתקבל, נותר לשוטט במקום הזה של הביניים שאין בו דבר מלבדי, וכל שהצורה הערטילאית, המגורשת, של אהבתי, מסוגלת לעשות, טפיחה קלה על כתפיך, נגיעה בלתי מורגשת, מנוערת, מוכחשת, בלתי רצויה. ראה כמה אתה ראוי לבדידותך. נשק אותה בשמי.
לילה לילה מפליגים לווייתני החושך ממני אליך, אוצרים במעמקי לועיהם שברי משפט-צליל קצרים, קטועים, של נאקות ונקישות רכות. את מִלותי הם נושאים אליך וקולם - קולי הענוג, אבל גם הם יודעים: בשפת לווייתני החושך, שתיקה היא המילה האחרונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
