הייתי מחוקה עד התווים הבסיסייים, מטושטשת לאנחות. שנאתי אותה. בכל כוחי רציתי לאהוב אותה, להפסיק לחשוב שאני רוצה לכבות אותה לשעה שעתיים, לא יותר, בחיי, לזחול בעונג אל סדין קריר שיחבוק אותי בין סיבי כותנה ארוגים ביושר.



הנחתי אותה בחדר הצדדי השקט, בתיבה מרופדת. לכמה רגעים. היתה מוגנת שם, ארוזה ובטוחה מפני רשימות ההתנקשות של הרוע האפשרי. הנחתי את הראש על כרית דקה, רק לכמה רגעים, התעוררתי בלחיים מנומנמות ודישדשתי אל השירותים. אחר כך סידרתי קצת את המטבח ויצאתי לקניות במכולת למטה, בנעלי בית מהסוג שלא נעים להיראות איתן ברחוב, אבל מי בכלל הביט בי, בהליכת הצל האפרורית. היום היה כה כחול, שאנשים נאלצו, ממש נאלצו להסתובב קצת בחוץ לבל ייחשבו בזבזנים. הילכתי בשדרה, התלטפתי בשובלי רוח מערבית, חייכתי אל כתמי השמש, נשטפתי באנשים. כל כך הרבה אנשים, באמצע יום חול. רובם הסתובבו שם עם כלבים או עם בני זוג, ורק כשראיתי את ההיא, עם העגלה, התפוררתי בנקיפת פחד אחת, ישר בלב.
שכחתי, לגמרי שכחתי אותה שם, איני יודעת כמה זמן, אולי מתה בצמא, ברעב, בבדידות.



כפות ידיי בערו באימה כששעטתי חסרת נשימה את המדרגות הזדוניות, התפרצתי אל החדר, פתחתי את התיבה ביד מסויטת. הריח הדשן-מעופש, המראה השדוף, הסתערו עלי. מכווצת כל כך. צפודה כולה. רק הראש בגודלו המקורי, אולי אפילו קצת נפוח, והעיניים הענקיות האלה, שלַחוּת מפתיעה זהרה בהן עדיין, טרוטות ומודלקות הביטו בי, בתמיהה שהעמיקה את שלוליות הבכי שמפלסן גאה בגרוני. עורה, חיוור וקר כשנגעתי בו, התקמט כגוויל. התעוותתי בזוועה וביקשתי את נפשי תמורת נפשה, היא פיהקה בשביעות רצון, עוצמת את עיניה.


 (תצלומים של היפנית, לא מעובדים, לוכדת לשבריר-בתנועה את ההיא ואת ההיא ג'וניורית, המתוקות להפליא)