(התגעגעתי. לא געגוע שקלקל את הכיף של סיני, אלא תחושה חמימה כזו של יש לאן לחזור. ויש כל כך הרבה לספר)

השרופה
זו אני. רק קצת, בעורף, תוצאה של שנירקול חסר אחריות. אני לא מהמשתזפים בטן-גב, כי אני לא מהמשתזפים, חשיפה לשמש פשוט מעלה אצלי את צפיפות הנמשים לסמ"ר (ויש הרבה כאלה).
לא נסעתי לסיני לנופש. לא בדיוק. הנסיעה היתה לצורך משהו שנקרא לו, לעת עתה, בהיעדר שם פחות מעצבן, חוויה רוחנית. אני עוד מתלבטת מה ואם ואיך לספר מה עברתי שם.

אבל גם בלי זה, סיני הממה לגמרי את חושי, וכשהתיישבתי לכתוב גיליתי שזה פשוט נשפך ממני בלי רצף הגיוני. אז אני אקח עוד יום שניים להתאפס, ואז אשב לעשות סדר בבלגן (וגם אענה לכל המיילים שהצטברו. אימייל זה יותר סימפטי מתיבת דואר בעולם האמיתי, כי לא מצטברים בו חשבונות לתשלום). ובינתיים יש לי משהו שהכינותי מראש, שרציתי לכתוב מיד לאחר שקראתי אותו. המלצה על ספר. אני מצרפת גם תצלום של דף מפנקס המסע שלי, במקומות שהכתב רועד זה לא פרקינסון, זה אוטובוס.

(עברנו בדרך גם בעין גדי, משהו על מקום נמוך ומים לעומת מקום גבוה ואש)

העירומה

היא הגברת העירומה, ספר הביכורים המצוין של דקלה קידר. אני יודעת שכבר כולם כתבו עליו, אבל כל כך נהניתי, שפשוט הייתי חייבת לצרף את קולי.

וכך התחיל העצב המתוק
השמועה עושה לה כנפיים  ונוצות במדורי ביקורת הספרים. אומרים, שהסתיימו שבע (ויותר) השנים הרזות של הספרות העברית. שהעושר הלשוני חזר לאופנה. עוד סממן למותו הסופי של עידן דלות החומר, אני מקווה. הגיע הזמן.

טרנדים הם עניין מוזר – כמו שריפות יער בחמסין קשה, פורץ הטרנד בכמה מוקדים שונים, באורח לא מאורגן לחלוטין. מבשריו הם לרוב חדשים בסצינה, לא הדמויות המוכרות דוקא. אף אחד לא כינס את האנשים האלה בכיתת הרצאות, ואמר להם, חברים, מעתה לא עוד שפה דלה, גיבורים קשי הבעה, וסיפורי פואנטה נטולי פואנטה. ובכל זאת, הסנוניות כבר ערכו מעוף נאה סביבנו, והתחילו לקנן במרפסת.

זה התחיל בספרים כשל עינת יקיר, ימימה עברון, ותמר וייס, ספרי סיפורים קצרים (או נובלות) עשירים, נאותים מאוד לקריאה, לא פוחדים להשתמש בלשון עשירה, והנה דופקת בדלת הגברת העירומה (לא מה שחשבתם) מן הסיפור הראשון בספר המרגש של דקלה קידר.

אומרים גם, שבספר הראשון בודק הכותב, כאותו גוזל המגיח מן הקן, את חוזקן ויופיין של כנפיו, ואלה עדיין לא נושאות אותו רחוק: הקלישאה גורסת כי ספרו הראשון של אדם יהיה אוטוביוגרפי, וכי דרושה איזו השתפשפות מסוימת של הכתיבה, לפני שיוכל לכתוב דמויות משכנעות שאינן נגזרות שלו. דקלה קידר מוכיחה את ההיפך. יש לה יכולת מפליאה להיות כל דבר. גבר מריר בן חמישים, שמשפחתו מתכנסת לחגוג לו את יום הולדתו. ספרנית תמימה ומזדקנת, שקבעה לפגוש מישהו מהאינטרנט. אלמנה קשישה, שמעבירה את ימיה בהצצה אל חייהם של שכנה הצעיר, מרבה הנשים, בבניין ממול. אמנם, מדי פעם מורגשת הכותבת, בבואתה הגזורה חולפת אלינו דרך כמה מהדמויות, כמו הסופרת הצעירה הכותבת טקסטים אירוטיים, או ליה, שצריכה ללמוד איך לחיות לבד.

כל אחת מהדמויות בספר נותנת תחושה חזקה של אוטונומיה משכנעת. רוח של כנות נושבת מהדמויות הבדויות של קידר. ומה שיותר מרענן ונדיר, היא כותבת מתוך חמלה ואהבה גדולה לכל יצור. הייתי רוצה שהיא תהיה חברה שלי.

והיא מספרת חכמה, רגישה מאוד לדמויות שלה, מיומנת בשימוש בשפה. אין לה צורך ללהטט בה באופן מעייף, אבל פה ושם היא מוכיחה שהיא יודעת, יודעת לכתוב הבחורה.

יש משהו מינורי בטון שבו בחרה לכתוב. הסיפורים שלה הם על אנשים שדומה שהחיים גדולים עליהם במידה אחת, לא יותר. אלה אינן הדמויות התלושות הרגילות של ניכור-אורבני מוכר ושחוק לעייפה. דמויותיה של קידר הן אנשים שמחוברים אל החיים בחוט, אלא שהחוט הזה לוחץ להם על הצוואר. לא דיספונקציונליים, אלא פונקציונליים במאמץ, התובע מחיר. שייכים למציאות, אבל בכל זאת שרויה על כולם איזו תוגה קיומית מעודנת.

לקידר יש היכולת הנדירה לרגש מבלי שהמאמץ ייראה עליה. ברוב הסיפורים, הריגוש מתגנב אליך כעכביש חשאי. אין שמץ של גסות או של צעקנות ברגשות של הדמויות, ודרך יומיומיותן, פשטותן, ושבריריותן המכמירה, כמו פיליס מ"מוזיקנטים", הן מצליחות לחדור אל הלב בצורה שדוקרת אותו כשכבר מאוחר מדי להתנגד.

יותר מסיפור אחד בספר הזה סיימתי לקרוא בגרון חנוק ובעיניים שהתמלאו בדמעות. אבל היה משהו מנחם, משהו מתוק בעצב הזה, באוהלי קידר.

המקומות היחידים המורגשים כבוסריים בספר, וקל לציין אותם דווקא בגלל שהם בולטים ומועטים לעומת הבשלות של כללותו, הם זניחים ביותר, ואינם מצויים בעיצוב הדמויות, כי אם בעיקר בהנמקות של העלילה. כך הניתוח הפלסטי שעוברת אהובה ב"חמדה", כך הסיבה לחרדתה של אנה, הילדה חסרת היד ב"משהו שאי אפשר לספור".

ורק בדיעבד, בסיום הקריאה, מתחילות התהיות, כי דומה שכל דמויותיה של קידר לא רק משורטטות באותם אקוורלים עדינים, אלא ממש נושמות את אותו האוויר, חיות באותה השכונה. האם הזוג הצעיר הנכנס לדירתה של עירית, כותבת הסיפורים האירוטיים, הגיע לשם מאחד הסיפורים האחרים? האם המספרת מסיפור הטבעת של הסבתא היא גם העורכת מ"השלם את החסר"? האם היא גם ליה, והאם שלושתן היא קידר עצמה? האם איתמר, אהובה לשעבר של ליה, הוא הבחור שחמדה צופה בו? האם הילדים השרופים מ"בשר ודם" הם אלה שמראיהם שבר את אביגיל, הפרמדיקית מ"מוזיקנטים"? דבר מזה לא נרמז בסיפור, ועם זאת, תחושת הפמיליאריות חזקה מאוד, תחושה של אחידות וקירבה אנושית, רכה ומלטפת.

זה אינו ספר שקוראים ואומרים, אכן, ספר ביכורים מבטיח. זהו ספר שקוראים כהבטחה ממומשת.

ואז מתחיל העצב המתוק.

(למען ההגינות עלי לציין שלמדתי פעם בבית ספר מסוים שבו למדו גם דקלה קידר, ימימה עברון, ותמר וייס, ודקלה אף לקחה אותי פעם טרמפ מירושלים לתל אביב (!) זה נחשב שאני משוחדת? כי אני לגמרי לא. הספר נפלא, ואני יודעת שספר הוא נפלא כשאני צריכה להתגבר על מנה קטנה של קנאה תוך כדי קריאתו, כי ככה הייתי רוצה לכתוב. נקי. פשוט. צבעוני. מרגש)