מבואות ירושלים, הירוק מתחיל לדבר. אחרי בידוד של חודש וחצי בבית, העלייה המיוערת לירושלים עושה אותי מאושרת. אני רוצה לשכב עם כל הגברים, ללטף את כל הנשים, לשחק עם כל הילדים, להתפלל עם כל המאמינים, לרפא את כל החולים, לאמץ את כל החתולים, לחבק כל מה שחי. יש בי סבלנות להכל. החיים זורמים סביבי, והם טובים אלי.

(וחושי עוברים למצב מוגבר של קלט, אני מוצפת, וכל שאני מצליחה לעבד מן השטף הגדול הם הבזקים. ניסיתי לכתוב עבורכם את חוויית סיני ברצף, אבל כיוון שלא נקלטה כך, גם סירבה ללבוש צורה כזו. לכן הבאתי אותה קצת אחרת, למרות החוסר המשווע בלינאריות. א-ב של חוויית סיני (שהתחילה בכלל בירושלים ועברה גם דרך ים המוות הגדול), בערכי זו ש. תמונות אוסיף כאן שווייה-שווייה, כי הן רבות ואני מעטה)

אופטימיות פראית

בהחלטה של רגע, ארזתי בתיק הרחצה שלי גם שני קונדומים. מובן, שאם את יוצאת לסדנה, שבה את מרוכזת כמעט רק בעצמך, והסיפור כולו כולל גם נוכחותם של (יותר מדי. הרבה יותר מדי) בני משפחה קרובים, הסיכוי לסקס הוא מזערי. מה גם, שהקסם שלי ממילא אינו קסם-חופים ושיזוף. ובכל זאת, לעולם אין לדעת. סיכומו של דבר: כל קונדומינו שבו בשלום לבסיסם.

בזמן שישנת

ישנתי מצוין בסיני. על מזרון רך מדי ולא נוח, בחדר מואר למחצה (אור מפריע לי לישון, בדרך כלל). ישנתי כמו פגר, רק בלי התולעים, העור הכחלחל, והריח הרע. בינתיים, מאז החזרה משם, אני ישנה היטב. אולי עוד מוקדם לשמוח, אבל היתה לי בעיית שינה מזה זמן מה, וכחובבת שינה מושבעת, סבלתי קשות.

גמלים

הם עדות חותכת שיש הומור חינני בתוכנית האלוהית. במיוחד כשהם מתיישבים, והמפרקים שלהם מתקפלים הפוך מההגיון. ספינות המדבר הגיעו אלינו מספינות חלל, והם שגרירי הפלישה מהמאדים, אני די בטוחה. אחד מהם בפירוש לחש לי "טייק מי טו יור לידר". בחיי.

דגים, אלמוגים, קיפודי ים, אצות, מלפפוני ים, צלופחים, יצורים קטנים ללא שם שהולכים על הקרקעית

נבראו ביום הבריאה בו ללא ספק היה לאחד אלוהינו ייעוץ של דקורטור צמוד. רציתי להיות בת הים הקטנה כששחיתי לידם, להשתייך לעולם היפה, המימי הזה, להישאר בו לתמיד, לשיר שירים פרועים, לפתות מלחים, לרכב על דולפינים, לשחות עם דגים, לשחק אמת או חובה עם צלופחים, לרהט את ביתי באלמוגים. בכל כוחי ניסיתי להמיר את ראותי בזימים, את רגלי בזנב, ולא הצלחתי. לא עזרו אפילו קרומי השחייה המפותחים שיש לי בין אצבעות ידיי. הים האדום לא התרשם ממני באותה המידה שאני התרשמתי ממנו. ואני שחיתי מעל תהום צבעונית, וחשבתי, שהדרך למטה ארוכה יותר, ושתהומות הים עדיפים על פני תהומות היבשה. לתשומת לב הקופצים.

האלמוני

כשנכנסתי לרשת, לאחר החזרה, לאחר המקלחת, אחרי פריקת התיק, עשיתי את סיבוב הלילה שלי, ההוא שכולל את האינקובטור. ואז, נעצרתי לרגע. האלמוני עשה עלי מנוי. (שלום, אלמוני) ואני מוצאת את עצמי מביטה בכתובת המייל שלו, שפעמים כה רבות הבטתי בה בשנים האחרונות, פעמים באהבה, פעמים בגעגוע, פעמים בכעס, פעמים בטינה, פעמים בסקרנות, פעמים בחמלה. והנה אני שוב מולה, ומשהו עמום ועתיק צף לרגע, הד לרגשות של פעם, ומשהו אחר רוגע ומחייך, כי בין הדברים ששטף ממני התיקון בסיני, ככה נדמה לי, הם רְפַאי הכאב. שחררתי את המטען הרגשי החורג. עשיתי את הדבר הקשה ביותר בעולם. .Letting go ויכולתי להביט שוב בשמו, מתרגשת, במובן של ההיכרות ושל ההכרה, אבל לא במובן של להט הבטן המתהפכת. נקיה. סופסוף נקיה. והנחתי שזיהה שזו אני, ושהרישום הזה הוא מעין איתות בלי קול. כמה אימיילים מאוחר יותר יסתבר שלא זיהה, שהגיע אלי סתם כך ואהב את מה שקרא, וגם זה סוג של ריקוד ניצחון קטן שעושות הלחיים, הוא, שלא ידע להעריך אותי אז, ואני יודעת שהוא שומע עכשיו את השיר שלי, ובכך נסגר עוד מעגל ונחתם, וזה מספיק.

ורוד

ורוד אדום דהוי, צבעם הכללי של ההרים בסיני. והם תומכים את הגב, מאחור, והם מלטפים את העין, מעבר לים, ממול. ארץ אחרת. משהו בגוון גורם להם להיראות מקרוב כמו תפאורת אולפן לאפיזודה של סטאר טרק כשהצוות יוצא למשימה על הקרקע. עוד יותר מקרוב, האדום נפרש לשפע מהמם של גוונים. באיזורי בנייה, וכל סיני היא איזור של התחלות בנייה עצובות, שמישהו נטש כאילו רק ירד לקנות סיגריות ולא חזר, יש גלי אבנים מנופצות, וקל לראות. כל אבן בגוון אחר. ויש ירקרקות, וכחלחלות, וסגלגלות, ולבנות ואוקריות ובז'יות ועשרה גוונים של וורוד, לפחות. התחלתי לאסוף אבנים קטנות, אבל האוסף הלך והכביד, ונזכרתי בסרט המצחיק של לוסיל בול ודזי ארנז, ירח דבש על גלגלים, ונראיתי לעצמי מגוחכת כמו לוסי, והשארתי רק את השלוש שהכי פעמו בידי.

זו ש

זו אני. ומשהו בי שוב נפתח ומשתנה, וכל שינוי הוא תהליך, וזה היה רק צעד ראשון, שקל לו להתמסמס עם החזרה אל המבצר המוכר של העצמי. אני אשמור עליו. זו החלטתי. אשמור על הלובן הזה בחיי. ואני תוהה, איך ואם זה ישפיע עלי, על כתיבתי, שלרוב יודעת לבוא מן הכאב, מה אצליח לקחת ממה שחוויתי, ממה שלמדתי. אני יודעת שבאתי אל סיני פשוט מפני שהגיע זמני, שכבר הייתי מוכנה לקליטה, ומכאן אני מניחה, שכל דבר יקרה בזמנו.

חוויית הזריחה

עם השמש, כמו עם אלוהים, כדאי לדבר ממש בשעת הזריחה. היא מתחילה ככדור אדמוני וביישן, החומק באיטיות מפסגות ההרים שממול, והיא לובשת כתום זוהר, ואפשר עדיין להביט בה ולדבר אליה, היא כדור זוהר ולא מאיים, שנראה כמו אלמנט תאורה אקסטרווגנטי אבל בלתי מזיק. מולי את, שמש, כמה יפה ועגולה את, וחביבה עדיין, קשה להאמין שאת מתכננת במהירות כזו להצהיב ולהלבין ולהפוך מיקשת להט קטלנית. את מטעה. לא רבים הם פניך, בעצם. שמש החסד של הזריחה, שמש החסד של השקיעה, ובתווך – גיהנום. והמגוון המרהיב של הצבעים שאת מעניקה לסביבה בשעות החסד, שם העושר האמיתי. ההחלטה שעלי לקבל, אם להיות בזריחה, להיות חלק ממנה, בתוך המים, לנשום, לחוות, או לבוא מבחוץ, לשבת מול הים על כסא שיזוף יפה מעץ, עם פנקס רשימות ועם הקוריאנית. בחרתי בדרך השניה. ורק אחרי שהזריחה הסתיימה, נכנסתי למים. הנה, עדיין יש לאן להתפתח. לשנה הבאה.

טורקיז

הטורקיז, הו, הטורקיז. איזה צבע מעולה לנפש. אם לקחת רק דבר אחד מסיני, אקח את הטורקיז. כבר מילדות הייתי מרותקת למשטחים מתחלפים של צבע. תנו לי צד אחורי של CD, ואני יכולה לבהות שעות בפריזמות שנוצרות על פניו. בשנות השמונים היו המדבקות האלה מחליפות הצבעים, והייתי מכורה להן. אחר כך המרתי את זה בתאווה לאבנים מחליפות צבעים, אופלים ומונסטונז, האבנים האהובות עלי.

ירושלים

כשחזרנו דרך ים המלח, עמדה משטרה בצומת והתכוננה למופע של משינה על החוף. לרגע רציתי לרדת מהאוטובוס שם, בשביל המתפצל ההוא, ואז וויתרתי, המשכתי הלאה, שולחת חלק מעצמי להישאר שם, בצומת. אחר כך נכנסנו לירושלים, וסופסוף היו לי מילים לתחושת ירושלים, שתמיד מטפסת בי בעיר הזו, כי הייתי במצב של מודעות מאוד פתוחה. יש לי תחושה של עבר ושל עתיד בירושלים. יש לי אהוב בירושלים, אהוב שעוד לא פגשתי. וקולות. ירושלים מדברת איתי מתוך אבניה. משהו בי יודע: פעם חייתי בה. פעם מתתי בה.