עץ, שתי יונים, צפרדע. בחניון עין גדי.

למה אני

תמיד, רואה את הרע. מאדירה אותו, קושרת לו כתרי מלכות מעודנים ומפוארים, מלבישה אותו מחלצות, מנגנת לו מוזיקה טובה, מספרת לו סיפורים. הרע הוא מאהב נפלא. קשוב, מבין, לא עוזב לעולם. מבחינתו, את עולם ומלואו. הטוב? ביישן, ואין לו יחסי ציבור מי יודע מה. הוא נראה כה זעיר. קשה, כה קשה להעריך אותו, עד שנמאס לו, והוא הולך. ואז לרוב הוא מפסיק לענות לטלפונים, המניאק. לוקח את הזמן שלו, מתרחק, מסתובב במקומות אחרים, וחוזר אחרי שכבר שכחת ממנו. חוזר במפתיע. הערה ביומן, לסיבוב הבא: להשאיר את הדלת פתוחה.

משפחה לא בוחרים

פאפא זוש ומאמא זוש היו חלק מהחבילה, ורק מידת הרוחניות המתגברת של זוש וטכניקת נשימות מועילה במיוחד אפשרו לה להתנתק מספיק על מנת להימלט מציפורניה של התמוטטות עצבים קולוסאלית. מדי פעם, כשזוש נמצאת איתם יותר מדי, ומביטה בהם, היא נזכרת בטיטוס שהתאבד בגלל זמזום של יתוש באוזן, ומתפלאת שהיא עדיין בחיים. וכוונותיהם תמיד הכי טובות, וזה מה שמעצבן בכל העניין, שאי אפשר אפילו לשנוא אותם כראוי, אלא זו רק הדרך העקומה שבה הם עושים כל דבר, שלא מאפשרת לא אהבה נקיה ולא שנאה נקיה, אלא רק תערובת מבולבלת שכזו. וואו, כמה שהם קשים. זוש ישבה אחרי המסיבה עם אחיה על שפת הבריכה התכלכלה, באור הירח המלא, ושאלה אותו, איך הוא מצליח לזרום ליד הצפיפות שלהם, להיות נפרד מהכעס, לא לקחת אותם לריאות, והאח הסכים איתה שללא ספק דרושה גדלות הרוח לעניין. (גוף שלישי. זו ש תוהה למה היא מרגישה שהיא צריכה להתייחס אליה, איתם, בגוף שלישי)

נשמה

שבְת, יקרה. חסרת.
 

איזה דג אמרת שיש לך? שכונת התלוליות בתאורה עמומה של זריחה. צולם ביום חול.

סרטנים, בזריחה, על החוף

שכונת תלוליות, כמו מאהל של אינדיאנים זעירים, מרובי רגליים. התיישבתי ביניהם וחיכיתי לזריחה. בני המזל שלי התרוצצו מסביב במין צעד כזה, שהאסטרולוגיה טוענת שמאפיין גם אותי (אהה, אבל מי חשב שיהיה לי קשת באופק, לשבש את היציבות?). הם קלי רגליים, דווקא. וחששניים. אחד מהם מגיח, די קרוב אלי. אני מרימה את הקוריאנית כדי לצלם אותו, הוא מבחין בתנועה, נשמתו הקטנה ודאי פורחת, והוא נמלט ומתחפר במחילה שלו שמובילה לצד השני של כדור הארץ. המסכן כבר לא ייצא הבוקר. יש דפוס זהה, לכולם, המגיחים ממחילתם בזריחה. הצצה, המתנה דרוכה, ואז הם מגיחים ורצים בערך שני מטר הצידה, עוצרים, חושבים חושבים חושבים, ורצים ישירות אל הים. אולי זו אסטרטגיה שמונעת מאויביהם לארוב בקו הישר בין המחילה שלהם לבין הים? בכל אופן, כשמצרפים את ההליכה הריקודית הזו ואת הכמות המפתיעה שלהם על החוף, פתאום היתה לי הרגשה שנקלעתי לקלאב מד של הסרטנים, ורציתי גם, אבל ברגע שהרמתי את ידי ל"אגאדודו", הם נמלטו, כולם. אני המפלצת האיומה, אימת הסרטנים שעל החוף, היזהרו!

עין גדי

מקומות שקשורים בשירים מהילדות, שאי אפשר לעבור בלי להתחיל לשיר. עין גדי, נחל ערוגות זה הידוע, מתנגן בי כמו תקליט מקולקל, באוטובוס שהוא צוללת קרירה וסגולה עם שלטים של הפועל באר שבע, השטה על הכבישים המתבקעים מחום של ים המלח, של הערבה, עם העצים השדופים, הסחופים, שהנוף הנוקשה מתיר את קיומם בקמצנות סגופה, עם הצהבהבות הזו שמרעיבה את העין, והכחול הנפלא, הקטלני, שעונה לה מהצד השני של הנוף.
אבל תצלום לא יעביר את הדממה. ואת הריח העשיר של האוויר. ואת תחושת החום הקורנת ממנו. גוני הטורקיז והכסוף-אפור של המים, מרצרצים בשלווה. החופש מהמהומה הצעקנית של ספורט ימי.
השלווה.  השלווה.  השלווה.
ההרים מאחור מאבקים את גבי בצהוב, אני על הכסא, מול הים, נושמת. הרוח מן הים יבשה, מלוחה, בטוחה בעצמה. האוויר נושא אלי ריחות של עצים ושל אבנים ושל קרקע חולית, דחוסה. קרקע יחפה. הדרך אל הים מחופה שמשיות גליות בצבעי כחול לבן. המלח מאכל הכל כל כך מהר, השמשיות אינן ישנות, הן שייכות להווה, אלה המלח והשמש שהעניקו להן גוון של גלויה משנות השבעים. האוויר היבש של ים המוות, שידע לשמר חפצים יקרי ערך כמו המגילות מקומראן, הורג דברים חיים. איך חיים פה אנשים מבלי להתאכל?
התחושה המשונה של החוף שלא הייתי בו מעולם, ובכל זאת, דבר לא השתנה בו, מלבד תנודות מפלס המים. ראשי מתחיל לשוטט במרחקיו, אני כבר עמוק בתוך זכרונות הריח של בושם האפרסמון, פוגשת איסיים כפופי גב, פועלי הבושם, שנוא נפשם הספרטנית. נזירים, מסוגפים כמו הסביבה שבחרו לחיות בה. צמחונים, חיים באחווה, בשיתוף, ובאהבת הזולת. תמיד סיקרנו אותי. אני מנסה לדובב אותם, להבין. הם בשתיקתם.

פירות וירקות

המון דברים קטנים שמשתנים במרקם המציאות סביבי בתוך שלושה ימים, ומתגלים בהבזק ובמפתיע עם החזרה. למשל, כבר הופיעו בשוק מבשרי ספטמבר, הלא הם ארטישוק-ירושלמי, האציל  בפקעות, ותפוחי גאלה, המלכים כתומי-הכתם של התפוחים. ובקרוב יבואו הרימונים, שצבעם הארגמני השקוף-מתחלף וטעמם הבוגר, הרב משמעי, מטריפים אותי.

צמחונות

עוד תקופה של צמחונות, על סף הטבעונות אפילו, הגיעה. הן מגיעות מאליהן, לא עניין של החלטה, אלא פשוט, יום בהיר אחד לא מתחשק לי בשר וביצים, וזה נמשך לפעמים שבוע, ולפעמים שנה. ומרגע שהגעתי לסיני לא התחשק לי בשר, ולמרות שעשו שם כבש על האש, ולמרות שהריח היה נעים, פשוט לא התחשק. תגלית עוד יותר נעימה, ואני שמחה כל עוד זה נמשך, וכשיפוג, יפוג, לא בא לי גם על מוצרי חלב, וגם לא על ג'אנק פוד. היחידים שמתחשקים לי באמת, הם ירקות, פירות, דגנים. (המילה הזו, מתחשק, כמה סקסית היא, מה עסיסי ישבנה) ופשטות. פשטות הכי מתחשקת לי.

קונדומים

למכירה, תמורת שווה ערך, שני קונדומים שראו עולם. כחדשים. הצעות נגדיות תתקבלנה בתגובות.

רעננות

אחרי שקיעת השמש, בתוך המים, הכתום עדיין שט מסביב ומאיר, אני חשה רעננה ועייפה וצעירה וזקנה וחכמה וטיפשה גם יחד. אני חשה שאני בחיים, ושהם קורנים סביבי. אני מתארת לעצמי שהתחושה הזו תדעך, ולכן אני עוצרת ומצלמת את עצמי, למזכרת. ההיא היתה פה אתמול, למכסת הליטופים שלנו, שהלכה עוד קצת הלאה. היא הביטה בי פתאום, ואמרה, שמשהו בפנים שלי השתנה, שהם נראים פתוחים יותר.

שנורקל

יש משהו מרגיע בצליל החזק והצרוד של נשיפותיך, המלווה אותך בעודך שטה על מצע צלול של חול ואלמוגים. נשימה. הנשימה היא הרוגע. רוב הזמן אני לא זוכרת לנשום. לא נשימות האוויר הרגילות, היומיומיות, הבלתי מודעות, אלה שרק מביאות את ליטרת החמצן אל הריאות. נשימה עמוקה יותר. באחד מתרגילי הסדנה, כשעמדנו במים, הרגשתי איך כל גופי נושם. כל תא ותא מתמלא באור הלבן. כמה קל היה אז הכל. החיים עצמם הפכו לצעיף דק ושקוף, חסר משקל.

תיקון

זה בעצם מה שבאתי לעשות, וזה מה שהיה. במונח התיקון אני משתמשת במובן הפשוט שלו, לא זה הקבלי, כי על הקבלי אני לא יודעת מספיק, למרות שהסדנה עסקה כנראה בדברים האלה בדיוק. השתמשתי במה שהתאים לי. אני כן יודעת איך הרגשתי לפני, ואיך אחרי. אני גם לא מאלה שיגידו, זהו, יופי, השתניתי, ומעכשיו, שומדבר לא יהיה כפי שהיה קודם. לא. אני לא מאמינה במהפכים. אני מאמינה בצעדים קטנים, צעדי תינוק. קורוזיה של העצב הגדול, גידוד של סלעי ההרגל. אבל הייתי שם, האור זרם דרכי, קיבלתי במתנה רגע שאוכל לחזור אליו אם אתרכז מספיק, ובחוזה החדש שלי עם הבריאה, הסכמתי להרשות לעצמי לשמוח יותר, השנה. וזה לא מעט.