בכל אשם בלבית שלי. לפני שבוע נפגשנו בקיוסק כשהלכתי להביא במבה (הוא מסתובב כאן הרבה),
שאל אם ראיתי את השיפוץ אצל השכנים בבית ממול.
אישרתי. (ראיתי, ויותר גרוע מזה, שמעתי בשעות הבוקר הבלתי מתקבלות על הדעת)
שיפוץ יפה, הוא אמר. ממש כמו זה שאני עשיתי לדירה שלך, אה?
(זאת יש לדעת, האיש שיפץ במו ידיו, עשה עבודה יפה, גאה בה, ומזכיר את השיפוץ המשובח מעשה ידיו בכל פעם שאנחנו נפגשים, עד כאן הכל כרגיל).
הנהנתי בנימוס.
את יודעת כמה הם מבקשים עליה?
כמה? שאלתי בחוסר עניין של אנשים שיש להם בית מוצלח.
750 דולר, צהל בלבית, על דירת שניים וחצי חדרים, עם מרפסת סגורה, אמנם החדרים יותר גדולים מאצלך, אבל בכל זאת, שניים וחצי חדרים.
(כאן אתם יכולים לצייר בנפשכם מטבע קטן ושמנמן, חור במרכזו, נושר לאיטו אל רצפת המוח שלי)
הם לא נורמליים, איבחנתי בבטחון של פסיכיאטרית בגהה.
את חושבת? שאל אותי בלבית בתמימות חשודה.
בחיים לא יקבלו 750, (אמרתי בבטחון מג'ויף) הדירה תעמוד ריקה איזה חודש חודשיים, יבינו שהם מפסידים, יירדו למחיר סביר.
בלבית מלמל שוב משהו על הדירה הבובה שקיבלתי, נפרדנו כידידים.

שלושה ימים אחר כך, אותו קיוסק, במבה כל כך שונה, בלבית מגיח שוב.
את לא מאמינה, הוא פולט חגיגית.
מה, אני מצייתת לכללי הדיאלוג .
הם השכירו! עולץ הבלבית. ב750! לאיזה איש הייטק!
אני עושה פרצופים משתאים חמורי סבר (כנהוג כששומעים על מישהו שהוכיח עצמו חמור גרם קבל עם ועדה).
אתה רציני?
כן, אומר בעל הבית ומגלגל את קמטי מצחו לפוזיציה שכולה תהיה,

תגידי, את מתכוונת להישאר כאן עוד שנה? כי את יודעת, החוזה נגמר במאי, זה אוטוטו.
אני חושבת שכן, אני עונה, ואנחנו נפרדים,

הוא שקוע במחשבות לכיוון מערב, אני שקועה במחשבות לכיווון מזרח.

בערב, במיטה, אני אומרת לאשל, אתה יודע, נדמה לי שבלבית רומז שהוא מתכוון להעלות את שכר הדירה. אני צריכה לשקול את צעדי, גם ככה יקר פה. אולי לעבור לדרום העיר.
אשל אומר, (בקול הכי חמוד שמישהו יכול להוציא מפיו מבלי להיות חתול), אהממ, יכול להיות שיש עוד אופציה. אל תיבהלי, כן, אבל אנחנו יכולים לעבור לגור יחד, ממילא אני ישן כאן רוב הזמן.
(לו הבלוג הזה היה נמסר באנימציה, היו מראים כוכבים חגים סביב הראש שלי, או אולי ציפורים)

כן, אני לא מכחישה שהרעיון עלה במוחי כמה וכמה פעמים, בסמיכות חשודה לטלפונים של אביבה מבנק לאומי, כמובן. אבל אין פה מקום לשני אנשים, לא יהיה מקום לנשום, צפוף פה גם ככה. (מדהים איך המרחב שלי הולך ומתפשט. כשהגעתי לתל אביב חייתי בדירת חדר של 24 מ"ר, וזה הספיק. עכשיו פתאום צריך מקום לצייר ומקום למחשב ומקום לכל הספרים, ולג'אנק שאני אוספת ברחוב לשימוש עתידי) אבל תמיד חשבתי אחר כך לעצמי, שזה לא קשור הרי לאהבה, מגורים משותפים הם בעיקר שאלה של כלכלה ושל הנדסת אנוש, ומה אם לא יהיה אוויר, גם ככה הכל קטן פה, ואני נזקקת ללבד שלי לפעמים (הלבד, אפשר שיהיה ממנו יותר מדי או פחות מדי, קשה מאוד למַנֵן אותו ל"בדיוק בסדר"),

והנחתי לעניין, כי לעבור דירה זה הדבר השנוא עלי בחיים, יותר מלעשות סדר, אפילו יותר מטיפול שיניים.

אבל עכשיו זה נראה פתאום הגיוני.
אתה יודע מה, אני אומרת לו, פה באמת אין מקום לעוד אדם, אבל בוא נחפש דירה גדולה יותר, באיזור זול, כזו שלכל אחד יהיה איזור המחיה שלו, שנוכל לישון ביחד כשנרצה, או לסגור את הדלת ולהישאר לבד כשנזדקק לזה.
וכשאני מקשיבה לעצמי אומרת כן, בעצם, אני מרגישה שזה באמת הדבר הנכון. (אולי אפילו יעזור לצמצם במעט את ההוצאות הבלתי נגמרות).

בטח מפחיד. לאללה (ומוחמד נביאו) מפחיד. אמרתי לו, אתה יודע, גרתי עד היום רק עם שני אנשים.

(וגם חשבתי: פעם שלישית גלידה? והתחלתי לפנטז על אייסברג, ואם יש משהו שמרגיע אותי, זה לחשוב על הפרלינים המופלאים האלה שהם שמים בגלידת הדבש-בננה שלהם)]

אז ככה. אשל ואני. מישהו מכיר דירה להשכיר?
 

מראה אופטימי, שקדיה. לא?

(נון בית: הודעה דחופה לקורא וים ונדרס:

די. באמת די. מספיק. למקרה שאתה קורא רק אנגלית: אינף איז אינף, וים. ובגרמנית: קאפוט!)

(נון בית שתיים, אהבה היא תנאי קודם לכל הנאמר לעיל. מובן מאליו, לא?)