ראיתם דפים מפנקס המסע שלי, אתם ודאי מזהים את הקירבה. פסיכולוגים עלולים להתפזז ולומר, OCD. אלא שלא מדובר בציור מהיר אחד, מעין המחשה גרפית למוח טרוד מאוד. לא בדיוק. אני מסתובבת עם מחברת הציורים בתיק הרבה מאוד זמן, ובכל פעם מוסיפה עוד משפט, או קו, או שתי שורות שיר. לאט, מאוד לאט, נצרף כל ציור כזה (כן, וגם קצת בייסורים). והם שונים זה מזה באופיים, למרות שגם ממאה מטר אפשר לראות שהם אחים. תאומים לא זהים.
אנשים מגיבים מוזר לציורים שלי. לרוב, נתקעים מולם. וזה מחמיא ונעים, שאנשים שמקבלים את המחברת ליד, לא מרפרפים. להיפך, מתעמקים. מוצאים איזה משפט ושואלים אותי למה התכוונתי כשכתבתי ככה וככה, ומה אני יכולה לעשות? למשוך בכתפיים. זה היה רגע שתיעדתי אי שם לפני חצי שנה, ואני בדרך כלל לא זוכרת. המחברת הזו היא קצת הזכרונות והמחשבות שלי, עותק נייר. כשמדפדפים בה, זה נותן לי הרגשה כאילו נוגעים לי בנפש, ואם לא עושים את זה מספיק בעדינות, אני צריכה למשוך אותה בחזרה אלי ולהתנצל.
הבאתי בפניכם את זה שהכי יקר ללבי. אני לא מביאה אותו באיכות גבוהה. כתשתי את הפיקסלים של הסריקה הזו, זה בעצם בכוונה. אני יודעת, אתם מפספסים ככה הרבה מהמילים. אני סומכת עליכם שתבינו. אני לא רוצה שאפשר יהיה לשכפל את הציור שלי בקלות. יש לי סדרה של בערך עשרים ציורים כאלה, ואני חולמת להציג אותם. (ולעשות מהם סדרה מצומצמת של הדפסים, ושומו שמיים, אולי אפילו למכור אותם) אני רק לא יודעת איך ומאיפה להתחיל. גם זה, יום יבוא.
תחינה קטנה. פה ושם מישהו עלול לזהות את סגנון הציור שלי (קצת קשה לטעות. למרות שציורי הצבע שלי שונים לגמרי, ובכל זאת, גם בהם אני בעיקר מנסה להבין את הקשר שאצלי בראש, בין מחשבות לבין מילים לבין צורות, צבעים, מרקמים). אני מבקשת יפה ממי שמזהה, אם יש כאלו, לשמור אותי לעצמם. אפשר לכתוב לי למייל. לא כאן. הרשו לי את פרטיותי. תודה.
(שאלה: יכול להיות שזה מין רגע חגיגי כזה שבו הצלחתי לחשוף בציבור את אחד מחלומותי הכמוסים, וגם להתייחס אל עצמי ברצינות ובכבוד? בחיל וברעדה הבאתי אותו כאן, שתדעו. כמו הבלוג כולו, זה חלק מתהליך שבו אני מרשה לעצמי להיות דברים שאף פעם לא הרשיתי, ופה, ברחם החמים שיצרנו, אתם ואני, אני מצליחה לפעמים להתגבר על ה"מה יהיה אם יחשבו שזה חרא" טוב נו, על החיים ועל המוות. אני מניחה אותו פה ונמלטת על נפשי, ומחר אאסוף אומץ לחזור ולראות מה חשבתם עליו. עלי.)