אני יותר אוהבת את קערות המרק הסיניות בלבן פורצלני, עם עיטורי דרקון כחול

מסולסל, מאשר את האפורה, שקנינו יחד בצפת, היה יום קיץ חם וחיפשנו מקום

להסתתר משמש הצהריים, בדיוק נכנסנו לסדנה של אמן קרמיקה, שהיה איש

חסיד, עם כיפה לבנה סרוגה, זקן ג'ינג'י, ומבטא אמריקאי רך, היו גם אישה

וילדים, שיכולנו לראות מבעד לחלון שהשקיף מהחצר הפנימית אל ביתם,

תיאטרון בובות חי, נעים לכאן ולכאן, הכלים שהוא עשה היו קצת כבדים,

מעוטרים נקודות ירוקות על ציפוי אפרפר, הגלזורה היתה חלקה למגע,

ודרך החלון אפשר היה לראות את האישה, מתכוננת לארוחת צהריים,

חותכת עגבניה, מלפפון, פורסת לחם אחיד, מוציאה גבינה מהמקרר

הישן, והבטנו זה בזו, יודעים שאנחנו חושבים אותו הדבר, וקנינו

כמה קערות, מהן שלוש נשארו אצלו, שלוש אצלי, אחת הפכתי

לעציץ, אחת נשברה מזמן. עשר שנים אחר כך, מחממת לי

חלב סויה בשביל הקוואקר על הבוקר, בחוץ חום רגיל

של אוגוסט, אני שולחת יד אל המדף, מרפרפת

לרגע על האפורה, ושולפת מאחוריה את

הקערה הסינית הקטנה, שקניתי פעם בסופר

כי היה מבצע, בתשע תשעים, כולל איטריות.