מסתבר שכך נראה שלג אמיתי. פלומתי, היא מוסיפה. השלג שמכירים כאן, גרסא נוצתית של פתיתי הקלקר שנהוג לארוז בה חפצים שבירים, אינו אלא אבק שלג מרוסק שנשלח אל הירושלמים בלילות נבחרים של קרה.

(האם ניתן לכתוב את המשפט הזה מבלי להרגיש פרובינציאליות מאז'ורית?)
מעולם לא ראיתי שלג יורד. (ודאי שלא פתיתים שלמים. אולי ראיתי ברד שהצטבר בשכבות, ופעם אחת הייתי בחרמון)

כך אני משיבה לה, נותנת לתחושה של זרות להיאחז בסנטר, מקומי אינו כאן, איך אפשר בכלל שחיי הקטנים יימשכו כפי שהם, מבלי שאחזה ברוב הפלאים שרחבי העולם מציעים לי, מונה פנימי מתחיל להזקיר פטמות קטנות של געגוע על פני מתווה פני כדור הארץ המדומיין, כאן הייתי רוצה לגעת, ושם, ואת זה, ואת ההוא.

המציאות קבועה מדי לטעמי, נדרש מאמץ מרוכז ומודע מדי כדי לשנות בה פרט בודד. ונניח שאארגן את חיי כך שייקחו אותי למקום בו אוכל לצאת החוצה בשלג הראשון, להושיט ידיי מעלה, ללכוד פתיתים מושלמי צורה, להתיך אותם בחום ידיי. הרי גם אם אעשה זאת, עדיין אני נמצאת מפסידה. פסטיבל הקציר בסיווא. קברה של מהרני אהובה, משובץ כולו אבנים טובות. פלא הטיטניום הזוהר שפרנק גרי העניק לבילבאו. הספינקס. הפירמידות. דלתת המקונג. לוחמי הטרקוטה. פריחת הדובדבן בקיוטו. הסגרדה פמיליה. שולות פנינים. עדר פילים אפריקני. גייזר איסלנדי. פניהם של נשיאים, חצובים בהר. ישבני המולאטיות בקופה קבאנה. מפלים ששאגתם מחרישה כל קול אחר. המקדשים של מאצ'ו פיצ'ו. פיורדים. אטולים. הרי געש. אורורה בוריאליס. במיוחד אורורה בוריאליס.

התחושה הזו, הנוקבת, שכל דקה בה אני כאן, אני איני נמצאת במקום אחר. כמו ההרגשה בטיול קצר בחו"ל: תיכף חוזרים, ולא הספקתי דבר. בזמן האחרון רודפת אותי, בד בבד עם ההישאבות המסתורית של הזמן אל קרבי העבר, תחושה של "עוד מעט נגמר". (אולי בגלל מותם של אלה שדוקא הספיקו משהו, אבל זה אף פעם לא מספיק, תמיד מוקדם מדי. כמו האנטר ס. תומפסון, או אפרים קישון. או דודו גבע).

אני מקנאה לפעמים באדם הראשון, ראשוניותו הקנתה לו את הזכות לקרוא לדברים בשמם. קרא לזה, להוא, ולזה, מרגע שתווית השם מודבקת על דבר מה, היא חלק ממנו, וקשה מאוד לשנותה, קשה להבחין בכלל באי התאמה. האם לג'ירף היו צריכים לקרוא בשם אחר, הולם יותר? איך נדע, אם בשבילנו מאז ומעולם היה ג'ירף? [והרי זה בדיוק העניין עם שמותיהם של בני אדם, זו הסיבה שהם מקרה ייחודי, שהרי אפקט ההילה של השם, השתיירות רושם שנוצר בנו לגבי אדם מסוים, מותירה את שמו במשקל סגולי זה בקרבנו, וכשנפגוש אדם אחר ולו אותו השם, תהיה לנו דעה קדומה מסוימת לגביו, שמקורה בבן שמו הקודם שפגשנו. לכן קשה כל כך לתת שם לתינוק חדש, שם שאינו טעון בכלל, או שם ששני ההורים מסכימים על מטענו החיובי].

(זה מזכיר לי את התהיה שעוררו בי הפרסומות לבושם החדש של mandarina duck. אני סקרנית לדעת איזה ניחוח יותר דומיננטי, המנדרינה או הברווז).

והדברים הקטנים שנותרו נטולי שם עד עצם היום הזה, חלום חיי (טוב, אחד מהם) הוא למפותם.
למשל, המבוכה הקטנה בחיבוק של יומיום ממישהי שפעם כמעט היתה אהובתך, וכעת את מתערסלת לך במסלולך והיא במסלולה, ויש חיבה בתווך, אבל גם המבוכה תישאר שם, והיא שונה ממבוכת טרום החיבוק של דוֹד מזקין, שכבר לא זכור מגע גופו, ואיך לחבק, חזק וצמוד, רחוק ומנומס, חצי גוף, והנשיקה, לחי אחת, להמשיך לשתיים? והשלישית, האם יגיש גם את הלחי השלישית? או מבוכת הטרום חיבוק של מישהי יקרה אבל רחוקה, שפוגשים שוב אחרי כך וכך חודשים.

מודדים, בשולי דרכי אספלט מתאבכות באוגוסט מסמא, תחובים בשולי שיח על ראש גבעה מטורשת, להם הכלים, מעלה אחר מעלה, יקרבו, ירחיקו, ולבסוף יפסקו ברשותם של מדע ואינטואיציה. מה חבל שאין כלי מדידה כאלה גם לקירבה שבין בני אדם, נורה קטנה אדומה שתידלק כשמתרחקים ונסחפים, ואחת כשמתקרבים עד כדי אזול האוויר, אולי גם דנדון אזהרה דק מאת פעמון הכאב, שיתריע, כמזמן משרת מתחתית המדרגות להגיש יין בטרקלין: ליבו של אדם אהוב זה נשבר כעת בקירבו, אי שם. ואם יצלצל ולא יחדל, אפשר לאמר, אולי גם בגללנו.

ואולי אהבה היא החיבוק הזה, שאין מבוכה בפניו, אף לא שֶנֶת אחת נכלמת.



הסחלב שלי נפצע בתאונה לילית. דוקא התכוונתי לצייר אותו היום.