(שבוע הפנטזיה מתחיל כאן ועכשיו. כדי לצאת קצת משגרת ה"אני בראי העצמי", להרים את הראש, להציץ מסביב. הפתעה הפתעה, יש שם עולם בחוץ. לכתוב כל דבר שהוא, ובלבד שלא יהיה אמיתי. בידיון (בדלת, לא בזין, או לפחות ככה אני מקווה). בשבוע הקרוב, רק בידיון. ככה, בשביל להתרענן. מי שרוצה להצטרף מוזמן בחפץ לב, אפשר להוריד את הכפתור שיש בצד ימין ןלצרף אצלכם בבלוג, וגם לכתוב לי, שאדע לשים לינק אליכם מתחתיו. כולה ניסוי בלתי מחייב. אין כיוון ואין גדרות תיל, חופשי ובאיזי. לא יצליח, לא כסף)

ועד שלא הגעתי למונטווידאו הייתי בטוחה שבדרום אמריקה מדברים אמריקאית, אבל במבטא דרומי. איי, קאראמבה.

אליסה, המארחת שלי, שצריך לבטא את השם שלה בסמך מלאה שורקת, וחס וחלילה לא לעשות לה מזה עליזה כמו שניסיתי בהתחלה, אליסה וורודת האצבעות וכתומת השיער, המלווה שלי, היתה מאוד מועילה בכל העניין של התמצאות אצלם עם המפה. אז היא נהייתה גם מתרגמת, זה היה קטן עליה, במילא היא דיברה ממש מהר, ספק אם הייתי מבינה משהו גם אם הייתי יודעת קצת דרום אמריקאית. היא לקחה אותי להתארח אצל משפחות לוקאליות ושם גיליתי שבניגוד לשם המבטיח, לתושבי מונטווידאו לא רק שאין ווידאו בבית, אפילו טלויזיה נוספת בחדר השינה אין להם בדרך כלל.

ואני בכלל הייתי בשליחות דיפלומטית חשאית למחצה. אוח אוח, זה ייראה מטעמים על הקוריקולום ויטה הדקיקים שלי, שורה וחצי של שכרון חושים, קניתי לי חליפה וכמעט שהתפתיתי גם לסיגרים בדיוטי פרי, אבל אז אמי הפולניה לחשה לי באוזן שבדרום אמריקה בטוח יותר זולים הסיגרים, אם כבר אני מתעקשת להכניס סרטן לריאות ולהסריח את כל הסביבה.

היינו קצת דומות, הבתדודה שלי ואני. בגלל זה קינאנו אחת בשניה כל הזמן, על ההבדלים הקטנים. ואחר כך כשהם גדלו, וגם אנחנו, התחלנו לראות זו בזו כל מיני דברים שכל אחת מאיתנו לא אוהבת בעצמה. אז באופן טבעי, בדיוק כמו כשעוברים ליד מראה קצת משמינה בזמן שופינג בקניון, התרחקנו. זה ועוד איזו תקרית שהיתה כשהיינו ממש צעירות, אני בת 19 בערך ומפגרת על כל הראש, אני מודה, והיא היתה מבוגרת ממני בחמש שנים, כך שבכל זאת אם מישהי מאיתנו ידעה מה היא עושה, זו היתה היא. והיא, אם היתה פותחת את הפה, בטח היתה אומרת שאני הייתי נערה איומה ומניפולטיבית, מה שנכון.

אז מסתבר שלא לגמרי מתנו אחת על השניה ולהיפך, אבל מצד שני היא סמכה על הטעם שלי, וגם הייתי אז בדיוק בין עוד שתי עבודות, והיא לעומת זאת לא יכלה לעזוב את הקליניקה המוצלחת שלה – כמו כל המתוסבכים באמת, היא הלכה ונהייתה פסיכולוגית קלינית – ולנסוע למונטווידאו לבחור תינוק, וגם בעלה מההייטק היה מאוד עסוק בהנדסת מחשבים, היה כותב המון שורות קוד כל יום, בקיצור התהפכו התפקידים, הם היו היאפים עם הכסף ואני הייתי הבטלנית האורבנית, ואם ממש מחפשים תירוץ, אפשר להגיד שלהם היה דרייב ולי היתה ילדות שנראתה לי דפוקה אפילו יותר מילדות של קיבוצניקים, וכך קרה שהם הציעו די הרבה כסף כדי לנסוע למונטווידאו, שזה כנראה בדרום אמריקה, ולבחור להם תינוק, כי לא הצליח להם בנסיונות שלהם בעצמם (או שהיא רק עשתה את עצמה מנסה, אני לא בטוחה שבכזו קלות היא היתה מוכנה לוותר על פיגורת השחקנית-רקדנית שלה, שזה דבר אחד בו היא ניצחה אותי בגדול, היא נשארה במידה שלושים ושש רק כדי לעצבן אותי)

אז אני מסתובבת לי בבתי תינוקות יתומים כל בוקר עם אליסה, בודקת מקרוב אקזמפלרים מצווחים, ומנסה למצוא תינוק שיהיה דומה להם וגם חמוד. וזה לא קל בכלל, אין הרבה ילדים בהירים וכחולי עיניים בבתי היתומים שראיתי. אם נדייק, באוכלוסיה של מונטווידאו דווקא יש לא מעט משפחות כאלה, אבל כל התינוקות הנטושים הבהירים וכחולי העיניים נקנו לא מכבר, כך סיפרה לי אליסה, ע"י קבוצה מאורגנת של תיירים גרמניים, שעשו טיול משפחות, מין חבילה כזו שנוסעים ומטיילים קצת בדרום אמריקה בעקבות מונטזומה ואחר כך מגיעים למונטווידאו לאמץ תינוק.

מתאים לגרמנים המניאקים לחסל את מלאי התינוקות כחולי העיניים בדיוק לפני שאני באה. עשיתי פרצופים איומים ושאלתי את אליסה איך יכול להיות שלא שמרו לנו אחד, הרי במפורש צוין בטופס ההזמנה שלי שפיקססנו לה מהבית של הבתדודה שלי אחרי שהם מילאו אותו, ואחר כך נתנו לי לקרוא שאדע למה לצפות, והם בפרוש כתבו "כחול" בסעיף עיניים, "בהיר" בסעיף שיער, ו"בשום אופן לא" לגבי ילדים עם מומים קלים.

אז נתקעתי שם עם הפנים בדלת, ואחרי טלפונים לארץ, הבתדודה ובעלה שילמו די הרבה כסף בגוביינא כדי להבהיר לי שמאוד חשוב העניין של הצבע ושאשאר שם עוד קצת אם לא אכפת לי עד שימצא התינוק המתאים, ואליסה אמרה שלדעתה באפריל מגיע משלוח חדש של תינוקות, כי הרבה נשים יולדות באביב, אביב הוא עונת ההמלטה הבינלאומית, גם טלאים נולדים, גם גדיים וסייחים, הטבע מתחדש, מתחלפות העונות.

קטעתי אותה באנגלית המשודרת שלי ואמרתי לה שבסדר, אני אשאר לחכות, אני לא ממהרת לשומקום ומונטווידאו בסך הכל יפה למרות שבחדר אצל המקומיים אין סי.אנ.אן בטלויזיה אלא רק עשרה ערוצי טלנובלות במונטווידאית שוטפת, להיפך, אמרתי לה שלא תזרז לי לידות ולא תאיץ באימהות, אנחנו לא רוצים פגים, יש זמן. לא מחכה לי עבודה כשאני חוזרת, וכאן אני גם מקבלת כסף, גם כל ההוצאות משולמות, וגם אני יודעת שעוד נשאר להם עודף ממשכורת ההייטק של בעלה. אבל את זה כבר לא אמרתי לאליסה. אמרתי לה רק: "אוקיי אוקיי, איי סטיי". אליסה שמחה מאוד והבטיחה להתאמץ למצוא לי ילד כחול תקני במשלוח הקרוב. אחר כך היא התקרבה ולחשה לי בשקט, ליד האוזן, "ויש לי משהו גם בשבילך".