אחרי שתיקה של כמעט שנתיים, נסעתי לבקר אותו. ארזתי מזוודה קטנה ומחוספסת, דחסתי בה זכרונות ישנים בצנצנות קטנות, חתומות בפקקי שעם ובשעווה. המקום בו הוא גר היה ידוע למרחקים ביופיו, כה יפה היה, שבלילה זרחה מעליו כיפה זהובה עמומה שאפשר היה לראות מן המאדים. מקרוב, העושר התבטא בעיקר בריבוי מזרקות וכיכרות, ובעצים, שדרות על גבי שדרות מרהיבות של עצים חסוני גזע וסמיכי עלווה, של חוטי אור דקיקים בגווני ירוק איזמרגדי זוהר, הנטווים בשעות האור מן הצמרות כלפי מטה.

כזו היתה השכונה שלו, כביש שחור שנראה ישן אבל לא משומש, כאילו מעולם לא נסעו בו, בשוליו ריפוד דק של תערובת כתושת עלים לחים מתפוררים וענפים דקים, קצרים, ומעליה שדרת עצים, מתלחשים ביניהם, מטילים ציפורים צייצניות מענף לענף. שירי הציפורים היו מתואמים הרמונית, לא יכולתי שלא לשים לב לכך, מישהו השקיע שם לא מעט שיעורי זימרה. מאחורי שדרת העצים המפוארת, מעבר לתילי הרקבובית העצלה של ערימות עלי שלכת בגווני אדום צהוב, רבצו בתים חומי לבנים, נמוכי קומה ודקי גוו, משתרעים לאורך, זהים, צמודים זה לזה, ולכל אחד מהם גרם מדרגות אפור פשוט, תחום במעקה מתכת ויקטוריאני, שקצהו התחתון מתמזג אל שביל הולכי רגל חיוור.

טיפסתי אל הדלת, שמו מהבהב מעל המקוש, שצורתו צורת גריפון כסוף. הוא פתח די מהר. פניו הגרומים, קפלי הלחי המחורצים התלויים לצידי אפו נמתחו בחיוך מופתע שהסתיר מייד. עיניו הרגילות לחלוטין בהו בי מהגובה המוכר לי. לו היו כחולות, יכולתי לדמות אותן למקווה מים כלשהו, אבל צבען היה רגיל בתכלית, ורק אז, מולו, הבנתי, שהיופי שמצאתי בהן היה המבט האוהב בו נהגו לעטוף אותי בהתמדה. הוא פתח את הדלת בלי להתווכח, ומצא מקום למזוודה שלי, לקח ממני את המעיל ותלה בין מעיליו, במסדרון, הציע לי שתייה, התיישב על ספת העור הרחבה, הלבנה שלו, והביט בי בציפייה.

אל תסתכל עלי ככה, זה אתה שהזמין אותי, אמרתי לו, והתפשטתי בשלוש תנועות קצרות, רוכסן, בעיטה, ותנועת השתחלות והשלכה מתואמת. הלבנים השחורים שלי הצטרפו לערמה תוך רגע. הוא נשען אחורה במבט חתום, מביט בי ממעמקי משענת הראש שלו, ברכיו נראות גמלוניות, מבטו עייף פתאום, תריסי עפעפיים מוגפים למחצה. חייכתי אליו ופתחתי את דלת ההזזה השקופה שממנה הסתללו מדרגות מתכת קטנות אל הגינה. ירדתי בהן, מאזינה לצליל המתכתי העמום של המתכת המתרעדת תחת רגלי היחפות. בעירום יכולתי להעריך טוב יותר את מזג האויר המושלם ששרר בחוץ, את מילמולי הרוח בענפים, את תחושת העלווה הנמעכת כנגד קשת כף הרגל.

הילכתי שם בתחושה נוחה, כלומר, יחסית לעובדת עירומי. הבית שלו היה בקצה השדרה, ובגינה האחורית שלו היתה בריכת שחיה קטנה, טורקיזית, בצורת טרפז, עם מדרגות לכל אורך הצלע הקטנה. הקפתי אותה. האוויר היה פריך ושקוף כל כך. טבלתי אצבעות במים, שהיו קרים מדי לשחייה, מסביב צמח דשא רך במיוחד, שנגזם לא מזמן, ודגדג את עורי. שכשכתי קצת את כפות הרגליים בדשא, אצבעות רגליי ממוללות אותו בתענוג, ותוך הליכה עצלה הקפתי את הבית והגעתי לחזית, לכיוון מדרגות הכניסה שלו, מעט אנשים חלפו בשדרה, העצים הסתירו מבטים פנורמיים, וזה היה מקום מנומס מאוד, כך שאף אחד לא נעץ עיניים, אפילו לא הרגשתי צורך להסתיר את עצמי בכפות הידיים.

בחנתי באצבעותיי את חיטוב המעקה, כשלמולי הגיעו שני יפנים נמוכים, אטומי פנים, לובשי חליפות שחורות, מעוצבות, מפיצים ניחוח אפטרשייב למרחוק, נראים כמו אנשי עסקים בגיל העמידה. כדי שלא יחלפו ממש לידי, עליתי במדרגות הכניסה שלו, והם, במקום להמשיך, פנו ועלו אחרי, ופתאום זה היה מאוד מביך, העירום שלי, נעשיתי מודעת לתנועת פלחי הישבן שלי, להתחרט כבר לא יכולתי, אז פשוט טיפסתי הלאה בגבורה, הקשתי בדלת והוא פתח אותה, ומבטו התרחב לקלוט את הניגוד בין לובן עורי לבין החליפות שלהם, מטפסות כמה צעדים מאחורי. הוא הגיב בזריזות, הכניס אותי, וסגר את הדלת. הם נעמדו מן הצד השני בשתיקה, לא הקישו בדלת.

היה לא נעים לצחוק בקול, הדלת לא היתה עבה מאוד, והם עמדו ממש מעברה השני. ניסיתי לכבוש את הצחוק, אבל אז קלטתי אותו, עומד בחדר הכניסה, ידיו אוחזות בשידה, חצי נשען עליה, ומתפוצץ ברעד כבוש. זה כמובן גמר אותי, וכדי שלא ישמעו את הצהלות שלי רצתי לסלון וכבשתי את פני בספה. צחקתי עד כאב בטן של תשישות שרירים. הם לא צלצלו בפעמון. בעוד אני מנסה להרגיע את עצמי, כי כבר הייתי בשלב שכאב לי לנשום, הרגשתי אותו מגיע, ונצמד אלי מאחור, עירום. התחושה היתה מוכרת להפליא. אה, אמרתי לו בעודו נושף אוויר מסמרר על עורפי, אז לא קראת לי כדי להצחיק אותך. חום קולו חדר אלי ברכות, לפני שהגיעו המילים עצמן. טיפשונת, לחש, זו את שקראת לי.