אני מתאפקת בדרך כלל מכניעה ליופי, היופי לבדו אינו מעניין אותי, גם לא הדברים כפי שהם, מקרוב או מרחוק.

מה אני צריכה אותם מצולמים אחד לאחד, יש לי עיניים לראות, זה מספיק.

אני, תנו לי חושך, קמטים, כתמים, תזוזות, השתקפויות, צללים, אי וודאויות.

אבל מדי פעם קורה שמשהו מכריע אותי, אני (והפעם, מצוידת ביפנית המדהימה) מגלגלת עיניים בצדקנות קלה,

לוחצת קליק קלאק.

זו לא חוכמה גדולה, בעיני, סוג הצילום הזה. כל מה שצריך הוא מצלמה טובה, ולהיות שם.

צילום מאקרו, יש לו המראה החושני הזה, קרוב למרקם, קרוב לתאים עצמם.

כמה קל להתמכר לסוג היופי שהוא מייצר, כולל האאוט אוף פוקוס ברקע, שיש לו נטיה להתקבל יותר מרשים ממה שהוא באמת.

לא עשיתי דבר, בעצם. אלה הטבע (כולל הגינות המטופחות של אמירים) והטכנולוגיה (ועוד משהו ב-ט', הטשטוש).

לילה בצפון: אשל קיבל ליום הולדתו (שחל בנובמבר. לשנינו יש בעיית דחיינות קלה, אפילו של כיף) מתנה נפלאה מאחותו: לילה בצימר לבחירתו.

הוא בחר באמירים. אף פעם לא הייתי באמירים, והצימר האחרון שלי היה בערך לפני שמונה שנים.

(כמו חצר גדולה מרוצפת מרובבת עלי שלכת מרקיבים, שמישהו בא ושוטף ממנה הכל בצינור גדול : רעש, אבק, זרדים, צער, עלים, חרקים מתים.

אחר כך גם מטאטא היטב, בין חריצי המרצפת. לערבב עם חופנים של שמש צפונית מסוננת ואוויר טהור)

נהניתי כל כך קשה, שגם אתם תצטרכו לסבול קצת. הכל פורח!

הו, קיטש מתוק.