(ולסיכום שבוע הפנטזיה, בא לי לכתוב סיפור שהוא ממש פנטזיה, במובן הסוגה החולקת את המדף עם ספרי המד"ב, מהסוג שבלעתי אי שם בגיל הנעורים.
יצא יותר ארוך משהתכוונתי, לכן קיצצתי בנטיעות. במקור הוא היה ארוך יותר, הסיפור.

וקצת מינהלות: מי שחיכה למונטווידאו חלק ב' – הוא לא מצליח להסתיים לי, אבל יומו יבוא, אני מבטיחה. שבוע הפנטזיה ננעל בפוסט זה (אנחת רווחה), מחר יעלה באנר חדש, ומחכה לתורו – פוסט העשרת אלפים-וקצת הנושא בחובו הפתעונת)

לפני שלוש עשרה שנים, כשסבי בן התשעים ושש גסס בבית החולים, מוקף בשבט קטן המורכב מילדיו, נכדיו, וניניו, כולם דרוכים וחוששים שמא ימות לפני הזמן, עמדה כמעט דממה בחדר. רק ריח חיטוי דק וריח הגוף החזק שלו, ריח גוף דשן ובלוי של אדם זקן, ריחפו בחדר. והיתה גם יוכי, שליחששה סודות באוזנה של אחותה הצעירה ונשמעה כרדיו דולק, רחוק, מסיפונה של ספינה. השקט נשמר, משום שסבי עדיין לא אמר את המילה האחרונה, החשובה מכולן.

באותו הזמן הייתי רחוקה משם, כמובן, אחרת הייתי גם אני מוצאת עצמי נשענת על כתפו של אחיין מגודל או מלטפת את ראשה של נסיכת תפנוקים קטנה מן השבט, מביאה קפה ממכונה לדוד זלי המבוגר, החיוור, או מתעדכנת ברכילות מן הצד הירושלמי.

אבל אני הייתי במדיירה באותה העת, מטפסת במדרון התלול אל חלקת הענבים בה בצרתי מאז השעה השערורייתית חמש בבוקר, סל נצרים גדול מאוד ודוקרני להכעיס תלוי על גבי הרטוב, מוחה זיעה מאפי ומנקה את משקפיי בשרוול כותנה דק וארוך שנועד להגן עלי מן השמש. השעה היתה בערך שתיים עשרה, זמן מדיירה. בדיוק השעה בה קרא לנו פעמון מרוחק להגיע אל ביתו של הסניור, לאכול מן הלחם החם שאפו אשתו ובתו הצחקניות, לטבול אותו בשמן זית ירוק, עכור מרוב טריות, ללפף סביב פרוסה עבה של חזיר מעושן מתקתק ולהוריד את הכל עם לגימות של מי מעיין צלולים, קרים. השמש לא ריחמה לרגע. חבשתי כובע קש חרוטי של סינים, מפני שהוא קל ומאוורר ומצל גם על הכתפיים. כן, אני מניחה שנראיתי מצחיק. בחדרו של סבי, לעומת זאת, היה חשוך למדי. האור הכאיב לעיניו, כשפקח אותן, ובני משפחתי דאגו להגיף את הוילונות המחוספסים, הירוקים. אור קטן דלק ליד המיטה, וניאון במעבר, והעירוי, שעון חול נוזלי גדול, טפטף בקצב יציב משככי כאבים אל דמו העייף.

לסבי יוזף היה חוש עיתוי מדהים. לכבוד ירח הדבש שלו עם סבתי מגדה, באביב של 1912, קיבל במתנה מחותנו כרטיסים להפלגת מותרות בספינה שלא היתה כדוגמתה. חודש לפני ההפלגה החליט סבי שהוא לא מסוגל לצאת אל הים, מצא קונה עשיר והרפתקן, ומכר את הכרטיסים תמורת סכום יפה, לקח את רעייתו הצעירה לפריז, ומוכה רגשי אשמה, שבעה חודשים לאחר מכן (הספינה טבעה, ודאי ניחשתם), השקיע את שאריות ההון בשני פסלונים יפהפיים של אמן צעיר שהציג בסלון הסתיו, סבי רכש אותם כי הזכירו לו, בעדינות אבריהם המאורכים, את סבתי כשפגש אותה, נערה מתבגרת ביישנית ודקת גזרה. לאמן, אגב, קראו אמדאו מודיליאני.

סבי חטף ממנה צעקות כהוגן בערבו של אותו היום, כשהציג בגאווה את מתנתו. היא כבר היתה אז בהריון מתקדם עם זלי, והיתה גדולה, מסורבלת, וחמת מזג כשור. לא היה לה כוח לשטויות שלו, ולא היה למי להחזיר את הפסלונים. עשרים ושש שנים מאוחר יותר, נמכר אחד מהם, הגדול יותר, לידיד המשפחה האמיד,  ואיפשר את מנוסתם מאוסטריה של סבי, סבתי, ושבעת ילדיהם. המשפחה נמלטה מאוסטריה ב10 למרץ 1938, יומיים לפני האנשלוס. יכולתי להביא רשימה ארוכה מאוד של תאריכים אחרים שסבי הצליח לכופף את אירועיהם לפי נוחותו, אבל ממילא יש חשש שאם אסביר לכם שלא היה מדובר במזל, לא תאמינו לי. עדיין לא.

וגם כעת הוכיח סבי שעדיין לא איבד את תכונתו המופלאה, לעשות כל דבר בזמן. וכך יצא, שחמש דקות לפני שעצם את עיניו לנצח, הוא פקח אותן, הביט בקהל שסביבו, ואמר את המילה שכולם חיכו לה. מילה מיוחדת במינה. למעשה, שם. ה-שם. שמו של היורש בר המזל לאוסף האגדי של סבי. הפייבוריט של הצד הירושלמי  היה דותי, בנו הבכור של זלי, דוקטור לארכיאולוגיה, נשוי לשולמית, מהנדסת תוכנה. המתחרים הבולטים מן הענף הצפתי היו מודי, אורטופד מומחה וזמר טנור חובב, ואשתו סוניה, מעצבת טקסטיל ופוסטמה. רגע אחרי שאמי התעלפה בדרמטיות על הכסא שלה, הבינו שאר הקרובים, שהוא דילג, בעצם דילג על כולם כמעט, ונקב בשמי.

ייתכן אפילו ששני אנשים נקבו בשמי באותו הרגע עצמו: בחדר בית החולים הדחוס על הר הצופים, סבי זכרו לברכה, ששמי היה מילתו האחרונה, ולמרבה המזל בוטא בבהירות מקסימלית, שלא ניתן לערער עליה, ובאוויר הלח והנקי של מדיירה, לואיג'י, השמוק האיטלקי, שהיה החבר שלי מתחילת הקיץ ההוא, ניסה ללכוד את תשומת ליבי, שנדדה לה באותו רגע עם הערפילים שכיסו תמידית את העמק שמולנו. חלמתי. בינתיים, אבי סטר בעדינות מרובה על לחיה של אימי, שהתעוררה תוך רגע, והביטה באחיותיה, אחיה, בניהם ובנותיהם, במבט שהתכבסו בו תדהמה וניצחון. שבעה ילדים, שבעה עשר נכדים, עשרים ואחד נינים, הרבה מאוד תארים וניחושים, ובסופו של דבר: אני.

לואיג'י גלגל עיניים והחליף מבטים של הבנה וחוסר אונים עם אנה, ההונגריה יפת השדיים שהגיעה שלשום לתגבר אותנו, והיא מצידה פינתה לו מקום על הספסל לידה, לשם עבר מייד, בתחילה רק כדי להחליף כמה מילים באנגלית רצוצה, ותוך יומיים, הוחלפו עוד כמה דברים, כשאני חוזרת לישון לבד בשק השינה שלי, ולואיג'י עובר מן המזרח התיכון אל הקרפטים ביעף דיפלומטי מנוסה. ובאמת, כמעט שלא כעסתי עליו. ממילא נמאס לי ממנו, ותוך שלושה ימים הגיעה שיחת הטלפון המפתיעה, ששלפה אותי מהירוק העמוק של מדיירה, מהענבים הכהים עשירי הטעם, המתפצחים בין השיניים, אל חיקו של משבר משפחתי מדרגה ראשונה. אבל מילה זו מילה, ושם הוא שם, ועד שנחתתי, כולי מקומטת, אל תוך החמסין המקומי, כבר שככו הדי התכתשויותיהם של כל המערערים והטוענים לכתר. אני ניצחתי וגם ירשתי.

אני זכיתי באוסף הסודי. בכולו. היה עליו להישאר מאוחד. אחרי הכל, סבי בילה רק חמישים שנה באיסופו, פיתח רשת מסועפת של קשרים ואנשי סוד ברחבי העולם, נעלם ביערות בורניאו למשך שנה וחצי בשנות השישים, גלש מצוקים, נהג במזחלת כלבים, הטיס פייפר קטן, חזר בודהיסט מבנגל, רכש חברים מגודלים ושזופים בטסמניה, הוכתר לאחיו המאומץ של מנהיג אפריקאי, בקיצור, עשה חיים בזמן שסבתי גידלה את הילדים. ובנה את האוסף. זה ששמו נלחש ביראה בינינו, זה שאף אחד לא ראה, מלבד סבתי, וגם היא הורחקה מהעניין עוד בשנות השבעים, כשסבי הבין מה יש לו בידיים.

לא היה טקס. עורך הדין שלו, אליו נקראתי אחר כבוד למחרת הגעתי, הסביר לי כי העברת הבעלות התבצעה עוד כשסבי היה בריא. חישבתי את הזמן אחורנית. הייתי בת שתיים עשרה. זו היתה התקופה שהיה משחק איתי שחמט. מוזר לחשוב, שדווקא אז הוא החליט שאני צריכה לרשת אותו. לא הייתי שחקנית דגולה, בכלל לא. אבל היה משחק אחד בו התגוננתי מפניו, והלוח לבש לפתע צורה מוזרה בעליל, סבא שלי בהה בו, מוקסם, ולחש לעצמו, כן, כן, את צודקת, ילדה. ככה עושים את זה. ככה ולא אחרת. במבט לאחור, התפלאתי שהוא לא נישל אותי בתקופה הפריקית שלי. חשבתי על פניו החמורים, איך היה סוקר את הג'ינס הקרוע והשיער הפרוע מבלי לומר מילה, מניח לסבתי לצקצק ולמלמל לעצמה בגרמנית שהילדה נראית כמו פליטה. מסתבר שזה לא הכעיס אותו כל כך, שאפילו המעצר הקצר שלי, שנודע לשימצה ונופח כהוגן במיתולוגיה המשפחתית, אפילו זה לא גרם לו לוותר עלי. כל הכבוד, סבא. מצאת את הנכדה היחידה שלא שמה על הכסף שלך.

לא שלא שמתי בכלל על הכסף. חשבתי למכור את האוסף, כמובן, ולעשות טיול מסביב לעולם, ואפילו טיול לוקסוס. להתחיל  איפה? אולי ביפן. אחר כך סין וטיבט, ונראה כבר מה הלאה. בטח הודו. חזרתי לבית הורי, לחדר שהיה פעם שלי, והתיבה הנעולה בידי. היו שלושה מפתחות שונים לפתוח, כל אחד מהם חתום במעטפה. סבא'לה והחוש שלו לדרמה.

כשסיימתי לשחרר את מכסה העץ מכלא המתכת שלו, הרמתי אותו, ותחושה עדינה של חמימות ריצדה על אצבעותי, כאילו זימזם משהו בפנים. מעטפה קטנה, חתומה. לקחתי אותה. היא נחה על  תשע קופסאות קטנות שהיו מעוגנות אל התחתית, פתק קטן מקופל מהודק אל כל אחת מהן. פתחתי את המעטפה, בה היה כתוב, בכתב ידו המסודר של סבי:

"ילדתי, את כל חיי הקדשתי לאיסופן, לטיפול בהן, למחקר סודי אודותיהן. שתיים עדיין חסרות לי, לצערי. נותרו רק התשע. עברו ימיהן, היצורים שצרפו אותן מתים כבר אלפי שנים, וגם העת בה שימשו נשתכחה מאיתנו. בימים עברו, היה לכל אחת מהן כוח משל עצמה, והן חיזקו זו את זו ושאבו את ברקן הישר מן השמיים. כיום תש כוחן, ותוכלי לענוד רק אחת מהן, ורק היא תציית לך. השאר תישארנה בתיבה, ממתינות ליורש שאת תקבעי, כשיבוא זמנך, תחזירי את אשר קיבלת אל התיבה, ותעבירי אותה הלאה. קראי בסבלנות את הכתובת על כל אחת מהקופסאות. את רשאית להביט ולמדוד את כולן, אך כשתסגרי את הקופסא, חייבות להיות בה כולן פרט לאחת. את יכולה לפתוח את הקופסא פעמיים, יקירתי, ולא יותר, כי הקסם המאחד את הטבעות נחלש בכל פתיחה. קחי אחת מהן עכשיו, לאחר שחשבת היטב על העניין. והחזירי אותה כשיתום כוחה. אז גם ייתם כוחך". הנחתי את המכתב, ועברתי בידיי על הקופסאות והפתקים. אקרא אותם לאט, אחשוב הרבה, אמדוד כל אחת מהן:

ואליה, טבעת היער. העונדת אותה תוכל להבין את שפת חיות היער, ותוכל לחיות בטבע בהרמוניה.

דיאלקסה, טבעת המלכה. מקנה לך שליטה קצרת טווח על רצונותיו של הזולת. הטווח מוגבל זמן וגם מוגבל מרחק, ודומה להיפנוזה.

טאריקה, טבעת השינוי. מאפשרת לאדם לשנות כל הרגל שאינו מרוצה ממנו, ויכולה אף לשנות הרגלים של אנשים קרובים.

אימדנה, טבעת האמת. יודעת לומר מתי אומרים לך אמת, ומתי משקרים, יודעת לזהות תככים ומזימות, אינה טועה לעולם.

סאניה, טבעת החלום. העונדת אותה תוכל לשלוט בחלומותיה ובחלומותיהם של אנשים הישנים בקרבתה, לזמן חלומות, להאריכם אף לאורך של לילה שלם, לנוע בתוכם.

פאלידה, טבעת המסע. יכולה לקחת את רוחך לכל מקום בו תחפצי, ולהחזירה בשלום אל גופך. יש לנהוג בה זהירות ולהשתמש בה רק כשאת במקום מוגן ונעול, כי אסור באיסור חמור להפריע באמצע המסע, פן תוסח דעתך ותאבד לך הדרך חזרה.

נארה, טבעת האהבה, לעונדת אותה לעולם לא תחסר אהבה, ואם תרצה בכך, היא גם תוכל לאהוב ולקבל את אהבתו של אדם שתבחר. לבחור אפשר רק פעם אחת, אבל הילת הטבעת משפיעה על סביבותיה באופן כולל.

איאקורה, טבעת ההצלחה. לעונד אותה תהיה תמיד הצלחה חומרית בכל אשר יבחר. זו הטבעת הראשונה שמצאתי, ולכן אותה ענדתי, ילדתי, והיא עזרה לי למצוא את השאר. לך תהא בחירה אמיתית בין כולן, בזכותה.

נאיולסה, טבעת ההפתעה. תזמן לך הפתעות בכל יום ויום. היא נוטה להיות הפכפכה, אמנם, לרוב אלה תהיינה הפתעות לטובה, אבל מדי פעם היא תביא איתה גם הפתעה רעה, בכפוף למצבי הטבעת שלה.

חזרתי אל המכתב, היתה שם רק שורת סיום קצרה. "בחרי היטב ילדתי, ובאשר תבחרי, שלוחה לך ברכתי. שמרי עליהן היטב. אוהב, סבא יוזף".

ומי תיבחר?