(זה לא וורד צבוע בפוטושופ. התצלום אינו מעובד. זוהי מרגנית, במרחק נשימה)

אני נכנסת אל הבית, סוגרת את הדלת אחרי, הוא בא לקראתי, טוֹבע נשיקה על שפתיי כּמוֹכֵס חרוץ, מסמֵן, הִנה שבְת מארצות החוץ, הלבד, אל ארצות היחד.

(יש לו יותר שערות ממני, לקטנצ'יק הזה שאשל קטף עבורי)

אחר כך סלט. עגבניה נשמטת ומחליקה מבין ידיי אל הרצפה. כשאני מרימה אותה אני מבחינה שהשאירה כתם של רטיבות תחתיה. עגבניה מפוחדת, נטבחת, מסכנה. אצבעותי מלטפות את לחיה. תוך כדי שטיפה יש זמן להביט בה מקרוב. היא חבולה. תוֹכה בשל מאוד, עורה רפה מעט, כְעוֹר שהיה מתוּח יותר מדי זמן בשיאו, וכעת החיוניות חומקת ממנו בלאט, מתגנבת החוצה ברגליים יחפות. ארבעה חתכים בעוֹרהּ, חושפים תחתיהם את הבשר, שאינו אדום כי אם וורדרד, כמעט רקמת אדם פצועה, אני נזכרת.

(הפרחים של מסרק שולמית יפניים כל כך, במבט קרוב. במיוחד אלו עם זנב השביט)

היופי האחר מושך משום שהוא שם, נוכח כל הזמן, אבל דרוש דבר מה כדי שנביט בו, חריגה מן ההתנהלות הרגילה של העולם, שינוי ברטט, משהו שיכייל את הקשב מחדש.

בשבוע שעבר, בדרך חזרה מאמירים, פרשנו שמיכה על מצע מחטי אורן בחורשה שליד מצפה נטופה, והשתרענו לצרכי פוטוסינטזה ושלווסינתזה. אחר כך התהפכתי על הבטן והבטתי משולי השמיכה אל העולם הזעיר של העשבים. אתה יודע, אמרתי לאשל, יש כאן יותר מצבעונים ופשתן וקחוונים ושאר פרחים גדולים, יש כאן שדה ענק של פרחים זעירים, שהיינו דורכים עליהם בלי לראות בכלל, לולא היינו שרועים מלוא אפינו ארצה.

(בכל חנות פרחים שמכבדת את עצמה יש מיני גבעולים משוני צורה, או קוצים, שמוסיפים לסידורי הפרחים)

ופתאום קסם לי הרעיון, שבמקום להכין זר פרחים גדול כנהוג במקומותינו, אפשר לקחת אצבעון חרסינה קט ולסדר בתוכו סידור פרחים גמדי ומרהיב, מהזעירים הללו שסביב, שאינם זוכים לתשומת הלב הראויה. יש להגיש בתוספת זכוכית מגדלת.

(ובמקום לאסוף בידיים ולתת להם לנבול בדרך חזרה, אספתי בעזרת עדשת המאקרו. עוד קיטש, חוששתני שבבית ספרי היו יורים בי כבכלב שותה מים גנובים)

(אם מישהו מכיר את שמותיהם של מי מהחבר'ה כאן, אשמח להוסיף)