(לא ממש פוסט, יותר עדכון תנועה)

חשבתי כבר להישאר עוד שנה בלימודים. פרויקט שנה ד', שאני אמורה להציג בתערוכת סופהשנה, ממאן להתגבש לפרויקט אחד. יש בתכנית שלושה וידאו ארט, מיצב אחד, פרויקט אמנות דיגיטלית, ועוד עבודות בלתי מוגדרות שאפשר לקרוא להן ציור בתלת מימד. אה, כן, והעבודה הטכנולוגית שאשל, גאון מחשבים מוכרז, יסייע בצד הטכנולוגי שלה.

הפרויקט לא זז, כי אני הייתי עסוקה בלחשוב עליו, מתחילת השנה אני חושבת, הפרויקט לבש ופשט כל כך הרבה צורות, מאות רעיונות פרחו ליום יומיים וקמלו, ואיתם אני.

נלחצתי כל כך, שהלכתי למזכירת בית הספר ושאלתי מה יקרה אם אציג בשנה הבאה במקום השנה, אמרה לי שזה אפשרי, אבל שאתייעץ עם המנחה שלי בהקדם. המנחה היתה עסוקה, המזכירה סידרה לי פגישה עם ג', שבמקרה גם אוצרת את תערוכת סופהשנה. סיפרתי לג' שהבעיה היא שיש לי שמונה פרויקטונים במקום אחד גדול. ג' אמרה לי, פחות או יותר, שאלף, המודרניזם מת מזמן ואין שום ציפיה ל"דבר אחד גדול". בית, היא דווקא רואה איך הכל מתחבר, ושממילא זה לא אמור להתחבר בשלב כה מוקדם, וטוב שאין לי מושג מראש, כי אז הייתי מכפיפה את העבודות לחיבורים הללו. וגימל, היא אמרה, את מביאה רעיונות, הם נשמעים בהחלט טובים, יאללה לעבודה, אין לך הרבה זמן.

- הפחדתי אותך?
- כן
- עודדתי אותך?
- כן
- טוב מאוד.

יומיים אחר כך אני שוכבת במיטה, מתחילה לארוז את המדפים ממול בעיני רוחי, בארגזים גדולים, ופתאום אני מבינה, שיש לי עוד שלושה חודשים, ושבזמן הזה אני לא יכולה לצאת למצוד דירה, כל שכן לארוז ולעבור (מעברים הם עניין טראומטי, לוקח לי הרבה זמן להתאושש מהם).

אחרי יום אני תופסת את אשל לשיחת "ארגזינו לאן?", והוא מסכים איתי, שעדיף שיעבור אלי עכשיו, ובאוגוסט, אחרי התערוכה, ולא תוך כדי הלימודים, יהיה זמן לחפש דירה ולעבור בניחותא.

יהיה צפוף בינתיים. מצד שני, נדחסנו עד כה, נתאפק עוד קצת.

(וזה כמובן אומר, שאני אמורה להיות פה פחות מהרגיל, וזה יהיה סימן טוב שהתחלתי לעבוד סופסוף)



עדיין אני מתפרחחת, לכבוד הימים המועטים הללו של אביב, טרם בוא הקטסטרופה.