החלמה כמעט תמיד מתחילה ונגמרת בכעס. כעס הוא הכתם הרטוב, המעגלי, שנשאר על השולחן כשמרימים ממנו את כוס ההיסטוריה. אני, כהרגלי, רוצה להתייחס להיסטוריה במובן האישי, המינורי. לא ההיסטוריה שמסביב, זו שקורה לנו בזמן שאנחנו חיים, זו שחורטת בבשר, שמעייפת אותי, שעושה לי חשק לא לצאת מהבית.
אני לא רואה הרבה טעם לחיות את ההיא גם כאן. יש מספיק שידברו עליה. אני אשתוק אותה לרוב, ברשותכם. זה לא שאני לא זוכרת, או כואבת.

למה דווקא כעס? אולי כי לכעס יש תכונה כזו שמסדרת את היקום באופן לא צודק, באופן שהוא תמיד נגדנו, ולכן הוא תמיד זמין, תמיד משכנע. קל לקנות אותו, את הכעס. הוא זול, יש להשיג בכל החנויות המובחרות, וגם באלה שלא. אולי כי הכעס נוצר כשדברים אינם פתורים. אם מישהו יודע לבקש סליחה בזמן, ובאופן משכנע, לכעס קשה להיאחז.

ורק לכאורה הוא זול. כי אנחנו יודעים היטב שיש לו מחיר, שהוא בסך הכל לא מציג את התווית שעליה נרשם: כעס הוא עוגן של הזיכרון (יש גם זכרונות טובים ועוגנים חיוביים. ודאי). לכעס אצבעות דביקות מאוד, ומרגע שאחזנו בו, הוא לא יניח. כל עוד הכעס חי בתוכנו, חי גם הזיכרון, ואיתו חי גם הכאב. להגיד שהכעס נעלם זה להבליע אותו. כן, את הכעס יש לשחרר. לשלחַ. אלא שהכעס הוא חולדה רעבה וחכמה. יגורש החוצה, ומיד יחפש את הדרך חזרה. והמעגל הזה יודע להסתובב גם הפוך, הזיכרון משמר את הכעס.

המציאות העמידה אותי במבחן לא קל, ככה לא מזמן. פרשיות עלומות ניערו עננים של אבק אל דרכי הנשימה שלי. קצת נחנקתי. השתעלתי. כששכך האבק שאלתי את עצמי, איפה הייתי, ואיך נתתי לעצמי לפעול בצורה שהושפעה מדי מתנועות הזנב של החולדה הגדולה, שללא ספק ישבה וגיחכה לה כל אותו הזמן תחת גפני ותחת תאנתי, ממרקת את שפמה ומרגישה טוב באופן כללי, על חשבוני, כמובן.

הכעס הוא כוח מהסוג המשחית, כאמור. געי בו, ייגע בך בחזרה. תפסתי את עצמי בזמן. נשמתי. עצרתי אי שם להתבונן בעצמי, הרהרתי קצת, נרגעתי. השינוי לא יבוא ביום אחד, אבל גם הרגרסיה, הגיעה חלקית מאוד. למעשה, כמה ימים אחר כך גיליתי שהכעס התכווץ כל כך, שקשה לי למצוא אותו. גלגלתי את האבן בחזרה למעלה. היא היתה קלה יותר מאי פעם.

זו אשליה לחשוב שכעס מתפוגג מעצמו, כנראה. יש לתת לו לרשוף החוצה. לפרוק אותו כאילו היה נשק של חייל בחופשה, ולהיזהר, לא לכוון את הקנה אל מישהו. אולי עם הזמן חודו קהה. אבל זמן. למי יש זמן? אנחנו רוצים סליחה עכשיו.

ואיך לשחרר את הכעס? לרוב אני בעד לכתוב אותו (אבל זה עלול להנציח אותו, אם האירועים קרובים מדי). אפשר גם למסור אותו לנמען שלו. לא תמיד יש נמען קונקרטי. על שיתוף פעולה אפשר רק לחלום. אבל להסתובב עם כעס בבטן זה קטלני. וכמה שגרוע לכעוס על אחרים, הרבה יותר גרוע לכעוס על עצמך, ואם אתה לא מפנה את הכעס שלך החוצה, אתה תכעס בסוף על עצמך ועל העולם כולו.

אבל הפריקה אינה כל כך פשוטה. זה לא שבאים, מוציאים מוציאים, והופ נגמר. משהו נוסף צריך לקרות. איזה מעגל שצריך להיסגר. קלוז'ר. מהו קלוז'ר? זה בעצם טקס אשכבה קטן לכעס, שאולי יש בו איזו נחמה קטנה, שמשחררת (זה קורה לאט) את התלות הרעה שבין הכעס לבין הזיכרון, ורק כשהזיכרון חופשי אפשר להסתכל עליו באמת, ולסלוח.

סליחה היא אחד הדברים (האם היא פעולה? האם היא רגש? האם היא מצב של אין-רגש?) המורכבים ביותר, בעיני. אולי בגלל שיש לה יחסי גומלין פרוורטיים עם הכעס. אפשר לסלוח כשעוד כועסים? אפשר להחליט שסולחים, פשוט להחליט? מה התוקף הרגשי של החלטה כזו, ומה ממנה הוא רק מס שפתיים (לפעמים מס עצמי, לפעמים חברתי)? כי סליחות, כך הבחנתי, נוטות לבוא מהר יותר מקצב הדעיכה של כעסים. מה זה אומר על האותנטיות של הסליחה? אולי הסליחה עצמה היא רק הצהרת כוונות והצעד הראשון לסליחה האמיתית?

תמיד אהבתי את רעיון הסליחות. נותן מוטיבציה מיוחדת לרצות לסלוח. משהו באוויר. אז איפה מתחילים? אני חושבת שבכעס. בשביל קלוז'ר צריך שיתוף פעולה מסוים של צד בית. צד בית הוא לרוב הדבר האחרון שישתף פעולה. לכעס יש נטייה להיות הדדי. נדיר שהוא לגמרי חד צדדי, ואז, או שאחד הצדדים מגזים, או שאחד הצדדים מדחיק, או שאחד הצדדים מניאק. וזה כבר לא משנה, כי לפחות מישהו אחד נשאר עם כל הכעס הזה בידיים.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שאני עושה בכל שנה, כדי לטהר את הדם ולנקות קצת את הלב.
תשליך. לא תשליך של דתיים, שמשליכים חטאים אל הים, לא. אבל יש קשר רעיוני. תשליך חילוני.

כדי לשחרר עוד לבנה קטנה של זיכרון, ולהניח לה לשאת איתה גם חלק מהכעס. חפצים נוטים ללכוד בתוכם את הזיכרון. לרוב אנחנו רוצים בכך. לפעמים אנחנו לא שמים לב שמה שנלכד בפנים עושה לנו רע. אני רוצה לשחרר. ובחיי כבר השלכתי כל כך הרבה דברים. חולצה עם ריח של מישהי, תצלומים - לפחות עשרה, עגיל כסף עם אבן טורקיז, מכתבים על נייר צהבהב, "עיתון 77" אחד, ודיסקטים עם התכתבות אייסיקיו. השנה אשרוף ציור שציירתי ושתי כוסות זכוכית. (תזכורת לעתיד: עדיף לשלם לדוגמן עירום).

וחשבתי, שאתם כאן, ואולי תרצו להשתתף איתי בטקס. אולי גם אתם רוצים להשתחרר ממשהו. אני לא בעד להשליך לים, זה מלכלך. אני אשרוף הכל במדורה עליזה בראש השנה. ואני רוצה שתשתתפו. מאוד רוצה. אז תראו מה חשבתי:

דואר. שלחו אלי את הדבר שאתם רוצים להשליך. וגם, אם אתם רוצים, כמה מילים עליו. נעשה מזה מבצע תשליך מצולם, אתם ואני. אני אצלם את הדברים שתשלחו לי, ויהיה קולאז' שלהם כאן בסוף התהליך, בערב יום כיפור. מעין פרידה אחרונה לפני שאני שורפת. ותהיה מדורה קטנה ואני אצלם גם אותה, והכל יהיה לאפר. (ומי שירצה רק להשליך, מבלי שיצולם הדבר, גם טוב. ומי שלא ירצה להגיד משהו, גם טוב). מה דעתכם? האם כבר עולה לכם בראש הדבר שאתם רוצים להשליך, או שצריך לחשוב על זה קצת?

כי חשבתי פתאום, שזה יכול להיות נורא כיף, מבצע תשליך אינטראקטיבי כזה. (אנשים עושים דברים טיפשיים בהרבה. נגיד, פלאש מובינג). אז תראו מה עשיתי. הלכתי לדואר ולקחתי תיבה בשבילנו. בשביל התשליך של כולנו. כולם מוזמנים, גם השותקים ביותר. עכשיו רק נותר רק לחשוב טוב טוב מאיזה כעס אתם רוצים להיפטר, ומה מייצג אותו. 

ת.ד. 21108, מיקוד 61211 תל אביב. אני אשים את זה גם ככפתור מצד שמאל למעלה. כדי שיהיה מסודר, ציינו בבקשה: 1. אימייל לבירורים, 2. אם מותר להגיד שזה שלכם ובאיזה כינוי, 3. אם אתם מעוניינים או לא שיצולם, או שיצולם בצורה מטשטשת (אם נגיד אתם שולחים תצלום), 4. הוסיפו כמה מילות הסבר, אם בא לכם, ואודרוב. אתם יכולים כמובן לרשום כתובת משלוח מזויפת, כדי לשמור על פרטיותכם. מה שכן, כדאי להזדרז, הדואר בטח יהיה עמוס נורא בזמן הקרוב. מקסימום, אם יתעכבו דברים בדואר, נדחה את התשליך עצמו ליום כיפור. מה דעתכם?

(תגידו, בבקשה תגידו שזה רעיון מגניב. זה לא רעיון מגניב? ובבקשה אל תשלחו לי ג'ירפות. או כל דבר אחר שיהיה לי כבד לסחוב מהדואר, או שאפשר לגעת בו רק בכפפות ניילון, או שצריך קיבה חזקה, או חיסון אנתרקס נגדו. אנחנו פה בעניין של סמליות).