(ברור שזה בדווקאיות. מישהי הקדימה אותי בפורים והתחפשה לפקאצה, וזה בדיוק מה שתכננתי לאחד באפריל, ואז חשבתי לעצמי, שיום אחד מישהו יהיה צריך לשבת ולהשלים ביני לבין יותר ממחצית חגי ישראל. וכן, גם השנה התנדבתי לעבוד בליל הסדר)

כמה זמן אני יושבת מול המסך, ידי האחת מעכברת עיכבורים, השניה אוחזת בהיסח הדעת ליבת אגס, נגוסה עד כלות ומשחירה?

לפחות שעתיים. עד שאשל עובר, מביט, מחייך, משחרר בעדינות את אצבעותי הכרוכות סביב השלד המאוגס, שואל בקול מחמדים כמה זמן אני חושבת שהייתי ממשיכה להחזיק בגווייה.
אני מודה מיד בהכנעה: סביר שעד שעת ההתנתקות.
(בשש בבוקר לשעון האביב, אראה ללואיס ילדת רימון את ארץ הצל בשעת ההתנתקות).

(עזבי את לואיס לנפשה, יא מכשפה קשישה!)

הוא זורק לפח. היי, אני אומרת לו, אתה ממש זק"א של הפירות!

(והנה מתחיל היום החדש של שארית השנה הזו, ממש בקרוב אצטרך לתפוס את עצמי בקוקו ולשלות (שוב) מן הדביקות הסמיכה והנעימה של השמנת, ויישמע "בלופ" עמוק וגרוני, אתעורר בלב קרחת יער קסומה, לקול ציוץ ציפורים, מוקפת ארנבים, סנאים, ועופרים מצוירים, לבושה שמלה תפוחת שרוולים, שפתי אדומות כדם, עורי לבן כשלג, שערי שחור כפחם, עיני כחולות כשמיים, ואז יצוצו שבעה ברנשים ערמומיים וישאלו, מי ישן במיטה שלי, ויקחו אותי אל בית הממתקים שלהם, שם, בעזרת הפיה הסנדקית, יגלגלו בבצק, יאפו בתנור, ישלחו למסע על גבי אווזה אימהית. כשהמלים יוצאות לחופשה, ארורה מי שתעז להפריע את מנוחתן, מצד שני, כל הוורוד הזה, חבל שיתבזבז. מצד שלישי, התמעטות היא צו השעה, עד הקאמבק. לבטח היה גם צד רביעי, אבל לפני מספר רגעים הופיעו טביעות רגלי בחול, והתרחקו לאיטן)



האגס הזה נגמר בכי רע או שהוא סתם קצת תמהוני?

היי, אגס בוסר ירוק,
התוכל לסלוח מגע שיניים,
חסר סבלנות, בבשרך?
ומדוע פיזרת מעט, כה מעט
רסיסי מתיקות חבויה?

[מוזר מאוד. אני מוכנה להישבע שהיו ימים שכתבתי שירה. מישהי הזכירה לי לפני שבוע. האגס נכתב אי שם בסביבות גיל 19. קראו לו עומרי, היה פרא קטן, לא מאוד אציל, אבל נראה כמו אפולו השחור. בוסר לחלוטין.

(הדברים שאפשר לסלוח למי שעורו סאטן שחום, בטנו קוביות שוקולד ועיניו אבסינת נוקב!). מובן שהקהה את שיני. לפני שנתיים שלוש הבחנתי בו בגדה השניה של אבן גבירול, מול לחם ארז, עם אשה ושני הילדים הבלונדים ההכרחיים. הוא נראה איכשהוא נמוך יותר]

(חדוות הסוגריים התחסדה מארצות הקור. אולי, כפי שאמרה חלווה אלברשטיין, זה רררמז)

(והשעה האובדת, מי יתבע את עלבונה? מי יקרא לה מלמעלה להפסיק לשחק כבר ולבוא לאכול ארוחת ערב?)