יידיש כותבים באותיות עבריות, ולכן מי שאינו דובר אותן, אם יראה טקסט ביידיש וטקסט בעברית זה ליד זה, יוכל להסיק שמדובר באותה השפה. אבל קורא העברית שאינו דובר יידיש, לו ינסה לקרוא יידיש, יגלה שפרט למילים בודדות, אינו מבין דבר, ועם זאת, הדימיון המסוים בין השפות גורם לו לחוש שהוא מצליח להבין במעורפל את הכוונה הכללית של הטקסט.

יש עוד שפה שחולקת את אותיותיה עם העברית ועם היידיש. זהו מה שנקרא השיח הפוסט-מודרני (ובקצרה נקרא לו כאן "השיח", יש לבטא SIH כמו סיח של המנגל), מרבית ההגות בעשורים האחרונים נכתבת בשפה זו, למרבה הצער והתדהמה. טקסטים פילוסופיים אמנם היו מאתגרים גם לפני כן (למרות שהאבות היווניים בהחלט השתדלו להיות ברורים, כולל שימוש במגוון אמצעי המחשה), אבל דומתני שחל איזה היפוך, וכיום טקסטים ביקורתיים עושים מאמצים כנים להיות בלתי נגישים. אני מעלה כאן את הקריאה הנואשת שלי לקירוב מחודש של המשמעות אל קהל הקוראים, בעקבות היתקלות אקראית בספרון שנראה לי מעניין ולכן רכשתי אותו. הספרון הוא "קוויר באופן ביקורתי" מאת ג'ודית באטלר, (יצא בסדרת ליבידו בהוצאת רסלינג, עורכי הסדרה: יצחק בנימיני ועידן צבעוני, תרגום: דפנה רז, ייעוץ אקדמי: מירי רוזמרין ועמליה זיו. מדובר בספרון בן 76 עמודים, תרגום של מאמר שפורסם בכתב עת, ומתוך 76 העמודים הללו, 14 הם הקדמה (דווקא קריאה) מאת מירי רוזמרין, ו-9 עמודים של הערות וביבליוגרפיה. זהו ספרון שיח די קליל מסוגו, יחסית, והציטוטים שיובאו בהמשך לקוחים כולם ממנו).

עובדה. בכל פעם שנופל לידי טקסט הכתוב בשיח, שאני מנסה לקרוא, לתומי, הופך מוחי לדייסת בוקר חסרת פשר (בניחוח קינמון), נוירוני השפה שלי מבצעים שפאגאטים לא חוקיים ומשחקים סבתא סורגת זה עם זה, ולבסוף, נוטפת זיעה קרה (ממש כאילו בדקתי את חשבון הבנק שלי), אני מבחינה לפתע שזו לא באמת עברית. זה שיח. באנחת רווחה (זה רק הפרומו! עדיין לא הגיע אותו יום-דמנציה מפחיד) אני מניחה, בטווח ביטחון, את הזוועה.

אוקיי, ייתכן שהגזמתי. גם בגבולות השיח, יש מי שכותבים פחות ברור ומי שיותר. מכיוון שהשיחיים היותר מובהקים הם בדיוק אלה שמעולם לא הצלחתי לצלוח עד הסוף המר (אני שומעת "לאקאן" מהאדון בשורה האחרונה? אה, לא כאן? לא לא, זה רק אב רוחני גדול ונערץ, או משהו כזה), לעולם לא אוכל לתת מסקנות בדוקות ונחרצות, ולכן אני חופשייה לחשוד שככל שסבוך השיח, ככה הוא מסתיר פחות בין עלעליו, כאילו יש איזו מזימה, להרחיק את הקורא, כדי לא לחשוף שהאמירה עצמה היא, איך לומר, אפעס קצת דקיקה לעיתים. (לא שטחית, חלילה. בהחלט לא. דקיקה במובן של הנתח המיקרוסקופי בו היא מטפלת)

כלומר, הכלל הראשון של השיח: פחות מה להגיד, שווה יותר מילים מסובכות ומושגים סתומים. איזה הסבר אחר אפשר לתת לאינטרס של הכותבים להרחיק את הטקסט מן הקוראים? מה יוצא להם מזה? לא לא, יש פה קונספירציה ברורה, לטעמי. ההגות הפילוסופית תקועה מזה זמן מה ואינה מצליחה להתקדם, אולי כבר אין לאן, ועל התקיעות הזו מכסים בהרבה מאוד מילים, לפחות מחציתן מיותרות. (כאן יש לסייג ולהודות שתרגומו של השיח הוא בהחלט גורם ניכר של בעיות, בהיות השפה מחויבת להתמודד עם מושגים שלא קיימים בה, ויתרה מזו, גם לא התקיימו בשפות אחרות בטרם הומצאו לצורכי השיח)

ומה, בעצם, רצינו לומר? (דוגמית המחשה, באדיבות ג'ודית באטלר)
"כאשר ישנו "אני" המביע דברים או מדבר ועל ידי כך מותיר סימנים בשיח, ישנו תחילה שיח הקודם לאותו "אני" ומאפשר אותו ומתווה בשפה את טווח המסגרת של רצונו. לפיכך, אין כל "אני" שעומד מאחורי השיח ומוציא אל הפועל את החלטתו או את רצונו באמצעות השיח. נהפוך הוא: ה"אני" מתהווה רק כאשר הוא נקרא, מכונה בשם, נמען (אם נשתמש במונח האלתוסרי "מעינה", interpellation); וכינון דיסקורסיבי זה מתרחש קודם ל"אני": הוא העתירה-היוצאת [Transitive invocation] אל ה"אני"" סליחה, אחותי, לא, זה לא שהתייאשתי, סתם רציתי לבדוק מה משדרים כרגע בערוץ הטורקי, למרות שאין לי טלוויזיה.

הכלל השני של השיח הוא כלל תחבירי: על המשפט לתפוס מרובה. משפטי השיח לעולם יהיו עקלקלים וארוכים, מכילים בתוכם כל טוב של משפטים טפלים והסתייגויות שונות (והתכוונתי משפטים טפלים במובן הלשוני, אבל אם זה מתאים גם מבחינת המשמעות, סחתיין). מבנה זה משרת את מטרת עמעום הכוונה, כך שגם אם הבנתם (לגמרי בטעות! רשלנות של הכותב) את החלק הראשון של המשפט, תאבדו את עקבותיכם במעבה יער המילים של ההמשך. השיח לא נועד מעולם להיות בהיר. נגישות אינה אחת משאיפותיו, אליבא דכותביו. ואפשר לראות אותם בעצם כסוהרים וכמענים מתוחכמים של טקסטים, שהרי מידע רוצה להיות חופשי, בהגדרתו, והם חותרים תחת שאיפה זו ומסכלים אותה בממוקדות ראויה להערכה.

הכלל השלישי של השיח, ציטוט. הציטוט שובה בכבלי קסם את כותבי השיח. הם אוהבים לשאול מושגים בלתי מובנים זה מזה, על מנת לטשטש עקבות, לבנות מגדלים גבוהים באויר, כשכל קומה שלובה בקודמתה. זוהי בעצם גרסא מתקדמת של משחק סימני דרך/חפשו את המטמון. טקסט שיח אופייני אינו מסוגל לעמוד בפני עצמו, הוא סבוך בתלתליהם של קודמיו לבלי הכר, וכדי להבין באמת, עליכם לחזור אל השורש ממנו לקוח הציטוט, ושם מסתמא יסתבר שגם המצוטט שואב את פניני השיח שלו ממישהו אחר. לטקסטים של שיח יש גם חיבה גדולה להערות הבהרה, שלכאורה (הו, תמימות קדושה) באו להבהיר משהו בטקסט.

הנה דוגמא לפתיחה של הערה כזו: "(2) מובן שלעולם לא יהיה זה לגמרי נכון לומר ששפה או שיח "מבַצעים", כשם שלא לגמרי ברור ששפה מתכוננת כמערך של "מעשים". אחרי הכל, תיאור כזה של "מעשה" אינו נתמך כראוי על ידי המשלתה של הפעולה לאירוע יחידאי, מאחר שהפעולה מתגלה כנסמכת על פעולות קודמות ועל הישנות של "מעשים", שאולי מדויק יותר לתארה כשרשרת של ציטוטים. פול דה-מאן מראה במאמרו "Rhetoric of Persuasion", שההבחנה בין מבעי-חיווי [constative utterances] לבין מבעים ביצועיים [performative utterances] מסוכלת על ידי המעמד הבדיוני של שניהם" מה את אומרת, אחותי. עכשיו הכל מובן.

זהו ספרון קצר, ולכן, במאמצים מרובים (ורק משום שהחלטתי לכתוב עליו כאן, ומובן, שהוא רק מסמן של הבעיה, ונבחר באופן מקרי), צלחתי את כולו. אני מתקשה להאמין שיש אנשים שממש עושים את זה להנאתם. אני מניחה שרובם תלמידים או חוקרים ששייכים לכת השיח, ושמה לעשות, ציוניהם או פרנסתם תלויים במידה שידברו שיחית שוטפת.
אז סיימתי, במאמץ מה ובדילוגים קלים, את הספר של באטלר, ונדמה לי (רק נדמה לי) שהבנתי מה היא רצתה לומר. בערך משהו כזה, אם נתרגם לעברית: "זה לא משנה מי אתם ומה אתם עושים, אם אתם מגדירים את עצמכם כקווירים, אז זה מה שאתם, וזה לגמרי קוּל"

ואני איני בורה המתגאה בבערותה. להיפך, אני חפצה ואוהבת ללמוד. וגם טיפשה גדולה אינני (או ככה לפחות טען בתוקף אבי, ואני, אללי, השתכנעתי. אולי בקלות גדולה מדי). אלא שיש לי הסתייגות מכל חומר שהוא ההופך את מוחי למכונת כביסה נואשת, שאינה מצליחה למצוא משמעות במה שעומד לפניה. כלומר, אינכם יודעים רבות על עברי, אבל זה הרגע להודות, שאי-אז צלחתי כמה שיחים ספורדיים שנתגנבו אלי במהלך לימודים לא עקביים, ובודדים אפילו קראתי מרצוני. כמו בכל שפה חדשה, ברגע שלומדים כמה מושגי יסוד, נהיה קצת יותר קל להבין. אבל הייתי צעירה ותמימה אז, ובעלת מוטיבציה. סברתי שאם משהו לא מובן לי, זו הבעיה שלי. בינתיים בגרתי ואף זקנתי, וכשאני לא מצליחה לעכל משהו כיום, אני בעד לירוק אותו.