במובן ידוע, אין להאשים איש במקרה של תינוקת איקס. צעירים ומותשים מאוד מהחוויה הכולית, הטורפת, של טיפול בתינוקת זעירה, בת כמה חודשים. והתינוקת איקס, למרות שאחר כך נטען אחרת, לא היתה קלה כלל וכלל, מסתבר.

לילה אחד, לאחר הירדמותה של תינוקת איקס, אמרה האם לאב שהיא הגיעה לקצה סבלה ואם לא יילכו עכשיו תכף ומיד אל הכפר הקרוב לאכול שם במסעדה שפעם לפני היות תינוקת איקס היו אורחים קבועים בה, היא תתפרק, פשוט תתפרק. האב הביט בה והבין שהוא במצב דומה. בשקט חרקו סוליות הנעליים, משקוף נחבט בזהירות בקצה של דלת, מפתח התלפף מעדנות סביב בריחים ופיתה אותם להסתובב בלאט, דממה מבטיחה צנחה על הבית והתגלגלה על הבלאטות.

כמה זמן עבר? בהתחשב במרחקים, באורכה של סעודה, ובעובדה שללא ספק מיהרו, ניתן להעריך שכשמונים, תשעים דקות. לא יותר.

כשחזרו, פנסי הרחובות נדמו כתומים יותר. קבוצת אנשים מבוהלים היתה מפוזרת מול חזית הבית, ממנו עלו זעקות כה רמות, שאפילו השכנים, הנוטים לרוב להיות אדישים למצוקות הנצעקות בקומות אחרות, לא יכלו שלא להיבהל, (מה גם שבעסקי תינוקות נוהגים הבריות להתערב יותר מבכל עסק פרטי אחר, שהרי ילדים הם רכוש האומה כולה).

בהולים ונכלמים, יש להניח, אצו רצו הזוג במעלה המדרגות, אל חדרה של תינוקת איקס, שהיתה שרועה על מיטה רטובה לחלוטין, השתוללה במידה כזו שכל המצעים נתלשו ממקומם, אדומה מחימה, מיתרי קול אפוסים, פנים מכווצים בייאוש, עיניים עצומות בחוזקה.
הסיפור הזה נשכח, או אולי אפשר לאמר, נתכסה בשתיקה. מסתבר שתינוקת איקס ממילא זוכרת תמונות בודדות מילדותה.

הזכרון הראשון של תינוקת איקס: קיץ. בגינה שמתחת לבית שורת רגליים עירומות משוכלות של אימהות, ילדים מתרוצצים מסביב. ריח גזומת דשא באוויר, האמהות רובן בשמלות טרפז קצרצרות אופנתיות, פעוטה איקס אצה ומניחה את ראשה על ברכיה של אמה, שהן פחות או יותר בגובה ראשה (האם יושבת על גדר אבן נמוכה) היא מחבקת את הרגליים החלקות, הבהירות, עוצמת עיניה בהנאה מפני השמש הרמה. גל צחקוקים רועש עולה סביבה, הברכיים של אמא שלה רועדות. היא מרימה עיניים שואלות למעלה ונרתעת, שכן אישה אחרת מביטה בה. נבהלת בהלה איומה, פעוטה איקס פורצת בבכי מלוח שהופך נעלב כשאימה האמיתית יושבת בסמוך וקוראת לה, שתבוא להתנחם.

הסיפור הבא הופך דווקא למיתולוגיה משפחתית, ולכן התמונות הבודדות שפעוטה איקס זוכרת ממנו מתוחזקות בנראטיב המשפחתי המסופר מחדש, כך שהיא כבר אינה יכולה להבחין בין פרטים שהיא זוכרת באמת לבין השלָמוֹת מן הסיפור הרשמי. פעוטה איקס היא כבר ילדה בת שש. אחיה בן השנתיים ישן, הוריה חפצים לצאת לסרט, וכשהם שואלים אותה אם תוכל לשמור עליו, היא משיבה ב"כן" אמיץ, גם אם אותה עת היא מגניבה מבט מבוהל במקצת אל צללי העצים שמזדחלים מן החלון הפתוח אל קיר חדר הילדים. ההורים יוצאים, מעמיסים הוראות ועצות אחרונות, נועלים את הדלת אחריהם.

ייתכן שאם היה אחיה ממשיך לישון, היתה מתגברת על החשש הזה, אבל הוא מתעורר ומתחיל לבכות ומסרב להפסיק, והיא מנסה להשתיק אותו בטוב, לשחק איתו, לשחד אותו בענבים. אחר כך היא חושבת שאולי תהרוג אותו ואז הוא יפסיק סוף סוף, אבל נדמה לה במעורפל שיידעו מיד שהיא אשמה, וכל אותה העת מתקרבים הצללים אל המיטה בציפורניים שלופות, והיא מתייאשת ומצטרפת לבכי התמרורים.

גם בסיפור הזה מעורבים שכנים, הפעם השכנה מלמעלה, שהיא חברה של האם, שעברה בגינה ושמעה את הבכי וניגשה אל חלון חדר הילדים, שלמרבה המזל הוא בדירת קרקע, ומאחורי סורגיו עומדת ילדה איקס וממררת בבכי, אחיה בשולי התמונה, אוחז את סורגי המיטה וצורח. חמודה, למה את בוכה, שואלת השכנה, שהילדה מכירה היטב, והיא תוך שיהוקי בכי מסבירה שאחיה בוכה ואינו מפסיק. את הצללים היא מתביישת להזכיר (שנים ידעה בחוש על מה מותר לדבר ועל מה אסור, כלומר, שנים שתקה). השכנה המשיכה לשאול, את השאלות הצפויות, איפה אבא ואמא, שכן הדלת היתה נעולה, והיא לא שמחה בכלל שהוריה יגלו איזו שומרת אח גרועה שהיא (מזלה שטרם למדה תנ"ך), וגם הבינה שהשכנה מושכת את הדיבור כדי להשכיח את הבכי, וזה היה בסדר מבחינתה, ואז חזרו ההורים, שכשהגיעו לקופת הקולנוע, הרגישו שמשהו לא בסדר, והחליטו לחזור.

את הסיפור הזה היא זוכרת בתמונות שחציין העליון חשוך לגמרי: הצל על הקיר. הענבים שהגישה לאחיה הבוכה. השכנה, צללית כהה וקול חם, בחוץ על הדשא, והפחד. יש לפחד טעם של בית נעול, שמתפשט לה לפעמים על הלשון כשהיא נזכרת, וזה קורה בעיקר כשהוריה מאווררים את המיתולוגיות המשפחתיות המבדחות, כשנגמרים נושאי השיחה בארוחות המשותפות הנדירות שלהם.

רבע מאה עברה (אפילו יותר), ופעם סיפרה לה האם, שלאחרונה היא סובלת מסיוט בו היא משאירה את תינוקת איקס בתיבת עץ, ושוכחת אותה, ונזכרת רק אחרי כמה ימים, וכשהיא מגיעה מבוהלת לבדוק את התיבה, התינוקת התכווצה מאוד, גופה כמעט נעלם, ורק ראשה ענק ונפוח ועיניה גדולות מאשימות.

והיא, שכבר מזמן אינה תינוקת, וגם לא איקס?
לא מזמן צילמה את כמעט-אהובתה עם תינוקתה, את הקרבה הזורמת בין השתיים, ומשהו בה נזכר בסיוט שסיפרה לה אימה, והיא שִכתבה אותו כמעין סיוט אימהי אוניברסלי. הכמעט-אהובה קראה אותו ונבעתה, כי מסתבר שהסיוט אכן אוניברסלי.

וקרובת משפחה שלה, שגם היא קראה את הסיפור הזה, אמרה לה, יום אחד, לפני אירוע משפחתי,  יש משהו, אני לא יודעת אם לספר לך או לא. תינוקת איקס אמרה כן, וכך התוודעה לסיפור הראשון במחרוזת.

בימים שלאחר מכן, זו שהיתה תינוקת איקס סיפרה לעצמה את הסיפור הזה שוב ושוב, וגם לכל מי שהיה בסביבה. לא כדי לשאוב רחמים, לא בכך חפצה, או לפחות ככה היה לה נדמה.
היא פשוט הרגישה שככל שהיא חושבת יותר על הסיפור הזה, כך היא מבינה יותר חלקים מעצמה. והיא עדיין חושבת עליו.

[וכן, תינוקת איקס מודעת מאוד גם להשתמעויות של ההתייחסות לעצמה בגוף שלישי משך כל הסיפור הזה. אני חושבת שזה היה נחוץ כדי, כאמור, לנטרל את מימד הרחמים. הוא לא זה הנחוץ לי (וזו בקשה). אלה ההשלכות שאני מנסה למצוא, לשייך, להבין, וגם להיזהר, מאוד להיזהר. יש משהו מסוכן במציאת סיפור מפתח שאמור להסביר דברים (וזה אינו סיפור כזה. הוא אינו מכונן, הוא רק, כפי שסיכמו המומחים, סיפור מייצג). להסביר דברים זה החלק הקל, להפנים אותם ולהשתנות, כאן טבור העניין. והוא מלא מוך.]

אחי, נישא על כתפיים, בשירה ובריקודים, מורד על ידי הבחורים אל עבר כסא הכלה, אותה לא ראה שלושה ימים.
הכלה מוקפת בחברותיה המזמרות. אחרי החופה יפרשו לחדר הייחוד.




[מוזרה ויפה היתה החתונה של אחי, כמעט מכושפת. (הם קרנו אהבה ואושר. שמחתי בשבילו, אבל גם הרגשתי ננטשת. מעבר לשולחן המשפחה, בערך עשרה אנשים, לא הכרתי איש משלוש מאות המוזמנים. אחי הצטרף לשבט משל עצמו, המספק לו את כל צרכיו. אני מרגישה שזה פתחו של עידן התרחקות נוסף בינינו). יפה היתה החתונה, כאמור. מרגשת. וכשחזרנו לתל אביב לא יכולתי לעצור את הזרימה האיטית של הדמעות]